נוסע לעבודה. פקקים, עשן מכוניות, צפירות, מלל חדשות, אובך מעל בתי העיר, עייפות, סתם יום של חול, ככל הימים. ומכיוון שאני צריך לומר כמה דברים על הפרשה, מעביר אותה מול עיני. פסוק ראשון “דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.” עצור! (לא, תמשיך ליסוע) תחנה ליד המילים הגדולות הללו. “דבר אל כל עדת בני ישראל” הפתיחה הזו כבר מבטיחה שטמון כאן משהו גדול, משהו יסודי בתשתית הזהות שלנו כאומה. אולם מהי אותה קדושה?

דבריו של רש”י ידועים למדי “‘קדושים תהיו’- הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה. “קדושה משמעה על פי רש”י פרישות. אם נעמיק בהבנת תפיסתו של רש”י הוא רואה את הקדושה בקיום מצוות הבורא. הדגש העיקרי בפירושו הם איסורי עריות, כפי שבאו לידי ביטוי נרחב הן בפרשת אחרי מות והן בפרשת קדושים. הקדושה כוללת וודאי לדעת רש”י, מגוון רחב של ציוויים נוספים, אולם היא באה לידי גילוי עוצמתי דווקא במין בו מעורבים יצרים חזקים במיוחד וכוללים מגע ואינטראקציה בין אישית המשפיעים רבות על עיצוב המשפחה והחברה האנושית.

מדוע להיות קדושים? הנמקת התורה היא – “כי קדוש אני”. דומה שבתשתית המצווה עומדת תפיסת אלוקים טרנסצנדנטי, אלוקים שאינו חלק מהטבע אלא נעלה ממנו ולכן מצופה מההולכים בדרכו לפתח אצלם את היכולת לפעול שלא על פי האינסטינקט המוטבע באדם, אלא על פי מצוות ה’. להתגבר על טבעו החייתי ובכך להדמות לאלוקיו. יכולת ודרך חיים שכזו הן ההופכות את האדם לקדוש. דומה שבכל זאת במילים “כי קדוש אני” טמון סוד עמוק ותמיר ובו יכולתו של בן אנוש להתקדש ע”י הזדהותו והפנמתו את האלוהות אל תוכו פנימה. משמעות המילים “קדושים תהיו” הוא אלוהיים תהיו. וכאן נפתח עולם שלם – אחדות כוללת, אין סוף, זוהר עליון ועוד עולמות שלמים של תוכן נמשכים ועולים ובכל זאת התורה בחרה להסתיר ולא לגלות, היא נמנעת מלומר מהי בדיוק אותה קדושה ובוחרת לעבור לפרקטיקה מעשית,סדרה ארוכה של ציוויים ומעשים תביא את האדם להתקדשות. הדרך מתארכת, טור המכוניות משתרך לאיטו, והמחשבות ממשיכות לנדוד מהקדושה אל ההולכים בדרכה. וצפים ועולים בי דבריו הנוקבים של עזריאל קרליבך אותם כתב בשנת תש”ב בעיצומה של שואת יהודי אירופה (שממדי הזוועה עוד טרם התבהרו): “כולנו יודעים ומרגישים בכל נימי נפשנו: הרוגים אלה לא במיתתם קדושים נהיו, אלא בחייהם קדושים היו. עיירות אלו שנחרבו עמדו על רמה מוסרית, ששום עם הנתון בתנאים דומים לא היה מגיע אליה ולא הגיע. אם על מאזני הצדק יונחו, יעלה משקלו של בית מדרש עזוב ועלוב אחד על כל הטירות והארמונות המפוארים שבעולם. ואם תמימות הנפש וטוהר המחשבה יהיו המשקלות, יעלה שואב מים אחרון בברדיטשב על כל גיבורי העמים המהודרים.

אין בין קדושי האומות בכל דורותיהם המגיע לקרסוליו של רבי לוי יצחק ואין בכל ספרותם העממית אף דמות-דמיון הזכאית ליצוק מים על ידי בונצ’ה שווייג: מה ערכם של כל הקלובים הפוליטיים האדירים שלהם לעומת ערכה של חברת “עין יעקב” פשוטה בבריסק דליט”א? ולמה אנחנו, היודעים זאת, לא נאמר כך בקול רם?

הם לא הרגו אותם, מפני שהיו חלשים מהם, אלא מפני שהיו טובים מהם. לא הרסו את הגיטאות מפני שהפיצו חידקי טיפוס ומגפות, אלא מפני שגם בצפיפותם הפיצו קרני אור וחידקי קדושה, שהטמאים לא יכלו לעמוד בפניהם.

הם התעללו ביונקים אלמים, מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן-יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עיני רשעים. הם התפרצו לעליות הקיר, מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק, מפני שכל עוד קול זה נשמע בעולם, אין השטן יכול לישון במנוחה.”

האם הבנתי מהי הקדושה? מהו להיות קדוש? האם לא החלפתי מילה לא מובנת אחת במילה לא מובנת אחרת? דומני שהמושג קדושה וההוראה “קדושים תהיו” מחייבת עוד התבוננות רבה ובינתיים הפקק נפתח, הנוף נפרס מול עיני, המכונית עושה דרכה לעבודה, קלה יותר עכשיו. וגם דומה שהפקק שישב בלב גם הוא נפתח… דומני שההתבוננות על מושג הקדושה, עצם ההשתהות עמו, כבר עשו בי משהו. מזמין להתנסות.