איש מקצוע יהודי מתוודה בפניי שבתה בגיל המכללה מחשיבה את עצמה כאנטי-ציונית. רב מזכיר בביישנות שילדיו שלו הובילו הפגנות פרו-פלסטיניות בקמפוס שלהם. א ג'רוזלם פוסט מאמר מערכת מצהיר שצעירים כמו אלה "עשויים עדיין מבחינה טכנית להיות יהודים", אך "איננו יכולים עוד לראות בהם חלק מכלל ישראל".
פאניקה התפתחה בחלק גדול מהקהילה היהודית כאשר יותר ויותר יהודים – בעיקר, אך לא לגמרי צעירים – הכריזו על עצמם כאנטי-ציונים או לא-ציונים.
אני מבין את הדאגה. מטריד שחלק מהיהודים יתגרשו מהמקום שבו חיה כמעט מחצית מהאוכלוסייה היהודית בעולם. וכמה מחאות פרו-פלסטיניות חרגו מעבר לקריאה לסיום המלחמה, כולל צמצום, הכחשה או הצדקה של רצח, חטיפה ואונס של ישראלים. אין תירוץ לסוג זה של שפה אנטישמית ודה-הומניזציה. אבל הקהילה היהודית המרכזית לא יכולה רק להטיל את האשמה על השתלשלות העניינים הזו על השמאל הלא-יהודי.
רוב הצעירים היהודים נתקלו רק לעתים רחוקות במודל מתקדם ובעל משאבים טובים של איך להיות ציוני וגם להילחם למען זכויות הפלסטינים. זה צריך לשנות. במקום לזלזל במחאות בקמפוס, הקהילה היהודית המרכזית צריכה להבטיח שהמרחבים הקהילתיים שלנו יהיו פתוחים לבעלי מגוון רחב של דעות על ישראל, ולהשקיע ביוזמות המתקרבות לפתרון צודק הן לישראלים והן לפלסטינים.
במהלך החודשים האחרונים, ביקרתי בכחצי תריסר קמפוסים באוניברסיטאות ודיברתי עם סטודנטים, פרופסורים ומנהלים רבים נוספים. שמעתי סיפורים על אנטישמיות אמיתית, אבל אני שומע בעיקר מסטודנטים יהודים שנאבקים ביושר ביחסיהם לישראל.
הם נחרדים הן מהתקפות חמאס ב-7 באוקטובר והן מההרס בעזה שהביאה פעולות התגמול של ישראל. הם מפקפקים בשיעורים שנלמדו על תקינותה המוסרית של ישראל, ומרגישים ששאלת שאלות כאלה גורמת להם להיות בלתי רצויים בקהילה היהודית.
יחד עם זאת, רבים מהסטודנטים הללו חשים אי נוחות בכיסים השמאליים יותר של הקמפוס, שם, בקרב חלק מעמיתיהם, אפילו ציון דאגה מהחטופים מעורר האשמות בתמיכה ברצח עם. חלק מהסטודנטים הללו מצאו קהילה יהודית בתוך המאהלים, וחלקם אף נטלו על עצמם את האתגר להתמודד עם האנטישמיות הפנימית שם. אבל זה יהיה כישלון קהילתי אם דור של צעירים ימצא את עצמו נדחק מהמוסדות היהודיים בגלל עמדותיהם בישראל.
במשך שנים, קהילת המיינסטרים דחקה לשוליים ומרחה ארגונים יהודיים הדוגלים בהגדרה עצמית של כל האנשים בין הנהר לים, החל מ- בריירה – ארגון משנות ה-70 שדגל בשתי מדינות ובמשא ומתן עם אש"ף – וממשיך עד היום בהתקפות על קבוצות כמו J Street, T'ruah (שאני מנכ"ל שלה), New Israel Fund ו-American for Peace Now. כל ארגון יהודי שיעז להתנגד לכיבוש ולהרחבת ההתנחלויות, שלא לדבר על קבוצות לא-ציוניות ואנטי-ציוניות כמו Jewish Voice for Peace ו-IfNotNow, עלול למצוא את עצמו מושחר מהמרחבים הקהילתיים.
אפילו ארגוני זכויות אדם ישראלים, שממשלת נתניהו נועדה מזה זמן רב, מוצאים את עצמם לא רצויים בחלקים גדולים של הקהילה היהודית המאורגנת. ארגנתי פגישות חשאיות בחדרי ישיבות בבתי מלון, שמא יזהה דמות מוסדית יהודית אמריקאית משוחחת עם ישראלי שנלחם בכיבוש.
מה הפלא אפוא שכאשר צעירים יהודים אלה נתקלים לראשונה במציאות הכיבוש, או רואים את התמונות קורעות הלב של ילדים שנהרגו ומורעבים בעזה, הם מגיעים למסקנה שעליהם לבחור בין ציונות לבין מחויבות לזכויות אדם?
האם אנחנו באמת מופתעים מהבחירה שלהם?
במהלך המלחמה הנוכחית הזו, הסברה המאמצים נכנסו להילוך יתר. תיבת הדואר הנכנס שלי מתמלאת כל בוקר בעדכונים מארגוני המורשת הגדולים המצדיקים את המלחמה המתמשכת וקוראים אנטישמיות ללא אזכור למותם של אזרחים פלסטינים, או של הישראלים המוחים על ממשלתם וקוראים לעסקה שתסיים את המלחמה ותביא לגבות את בני הערובה.
נבחרי ציבור בולטים, אפילו כולל מנהיג הרוב בסנאט צ'אק שומר, אשר העז להפנות תשומת לב למקרי מוות פלסטינים או למשבר ההומניטרי בעזה מוצאים את עצמם מואשמים בהיותם אנטי ישראל או אפילו אנטישמי. ברשתות החברתיות, ארגונים יהודיים הממומנים היטב קוראים לסטודנטים אקראיים על אמונתם האנטי-ישראלית ללא כל חשש לתנאים הנואשים בעזה שעלולים לתרום לאמונותיהם של התלמידים הללו.
זו בדיוק התגובה השגויה.
תארו לעצמכם שאם במקום זאת, מיליוני או מיליארדי דולרים יהודים אמריקאים שעוברים לפרסום הסברה במקום זאת הושקעה בתמיכה בשניהם ישראלים ופלסטינים לממש את שאיפותיהם הלאומיות.
תארו לעצמכם אם מהימים הראשונים של המלחמה הזו, מנהיגים יהודים מרכזיים היו דוגלים שאפשר בו זמנית להתאבל על הישראלים שנהרגו ב-7 באוקטובר, לקרוא לשחרור בני ערובה ולמחות על שיעור הנפגעים והמשבר ההומניטרי העצום בעזה.
אם היינו הולכים בדרך זו, אולי צעירים יהודים לא היו מרגישים צורך לבחור בין דאגה לישראל ולאנשים שחיים בה, לבין עמידה על זכויות האדם. אולי זה יהיה מובן מאליו בקמפוסים ומעבר לכך אפשר לתמוך גם בישראלים וגם בפלסטינים – ואכן שכל פתרון למשבר חייב להגן על כולם.
המוסדות והמממנים הגדולים יכולים להמשיך בנתיב שהם יצרו, ולתייג כל מי שלא מצליח לעמוד בקו כאנטי-ישראלי או אנטישמי. דרך זו תרחיק חלקים גדולים של צעירים יהודים ותעכב כל סיכוי לפתרון מדיני שמטרתו להביא לשלום.
או שהקהילה שלנו יכולה לשנות מסלול.
המשמעות היא הפניית משאבים קהילתיים להשקעה בזכויות אדם בישראל, קריאה בקול רם להפסקת המלחמה האכזרית הזו – כולל החזרת בני ערובה, הפסקת אש דו-צדדית וסיוע הומניטרי לעזה – וגיוס כל שרירי ההסברה שלנו לקראת דחיפה אמיתית. צעדים לקראת פתרון שתי המדינות.
המשמעות היא גם להבהיר שמוסדות קהילתיים יהודיים מקבלים בברכה יהודים ללא קשר ליחסם לישראל, וללא קשר לשאלות והאתגרים שהם מביאים לשיחה. וזה אומר להציע לילדים, בני נוער ומבוגרים חינוך ישר וביקורתי על ההיסטוריה הישראלית והפלסטינית.
עדיין לא מאוחר לשנות מסלול. אבל ההחלטות שהקהילה שלנו מקבלת כעת עשויות לקבוע לדורות האם צעירים יהודים רוצים להיות חלק ממוסדות יהודיים קיימים, האם הדור הבא מרגיש אחריות או קשר לישראל, ואפילו האם יש עתיד צודק, בטוח ודמוקרטי לישראלים ופלסטינים.
אני מקווה שהערכת את המאמר הזה. לפני שאתה הולך, אני רוצה לבקש ממך בבקשה לתמוך בעיתונות עטורת הפרסים של פורוורד, ללא מטרות רווח, בתקופה קריטית זו.
כעת, יותר מתמיד, יהודים אמריקאים זקוקים לחדשות עצמאיות שהם יכולים לסמוך עליהם, עם דיווח מונע על ידי אמת, לא אידיאולוגיה. אנחנו משרתים אותך, לא כל אג'נדה אידיאולוגית.
בתקופה שבה חדרי חדשות אחרים נסגרים או מצמצמים, ה-Datilin הסיר את חומת התשלום שלו והשקיעה משאבים נוספים כדי לדווח בשטח מישראל ומרחבי ארה"ב על השפעת המלחמה, האנטישמיות הגואה והמחאות בקמפוסים בקולג'.
קוראים כמוך מאפשרים הכל. תמכו בעבודתנו על ידי הפיכתו לחבר Datilin והתחברו לעיתונות שלנו ולקהילה שלכם.
עשה מתנה בכל גודל והפוך ל-A קָדִימָה חבר היום. אתה תתמוך במשימה שלנו לספר את הסיפור היהודי-אמריקאי במלואו והוגן.
– רחל פישמן פדרסן, מו"ל ומנכ"לית
הצטרפו למשימה שלנו לספר את הסיפור היהודי באופן מלא והוגן.
$36 $500
$120 $180 סכום אחר
