אבקש להתחיל את העיון שלנו הפעם ברש”י מפרשת “וירא” (בראשית יט, א) , הכותב ביחס למלאכים: “המלאכים – ולהלן קראם אנשים, כשהייתה שכינה עימהם קראם אנשים.” רש”י בדבריו מסביר את השינויים שיש בסיפור ביקורם של המלאכים באוהל אברהם הממשיך לאחר מכן בארוע בסדום. המקרא מכנה אותם פעם בשם “מלאכים” ופעם “אנשים”, וההסבר שנותן הוא שכאשר השכינה איתם, הם יורדים במדרגה ונקראים אנשים בלבד, וכאשר מופיעים לבדם, עולים למדרגת מלאכים.

אולם אני רוצה להציע הצעה אחרת להבין את החילוף מלאכים/ אנשים ע”י… בדיחה … אשה אחרת מספרת לחברתה על בעלה ואומרת לה “אין, בעלי הוא מלאך!” כן, משיבה חברתה, “גם שלי הוא לא בן אדם…” אני רוצה לטעון, שדווקא מדרגת אנשים מתבטאת את היכולת הייחודית לבני אנוש להשרות את השכינה ביניהם לכן דווקא שהשכינה עמהם נקראים אנשים.

רעיון זה מפורש במשפט מפורסם של רבי עקיבא: “דרש ר’ עקיבא, איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן.” (סוטה יז, א) רש”י מפרש, משמעות ‘שכינה ביניהן’, שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, י’ באיש וה’ באשה. לא זכו אש אוכלתן שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש.

המשמעות העמוקה של הדברים היא, שמהות יחסי האהבה והכבוד שבין איש לאישה היא המשרה את השכינה ביניהם.

מובן שהנעשה בתוך ביתו של אדם הוא המעגל הראשון המייצג את היחסים בכלל בין אדם לחברו שבהם ורק בהם, טמון הסיכוי השראת שכינה. הרי אותו רבי עקיבא היה זה שהפך את האהבה בין איש לרעהו לכלל הגדול של התורה כולה: “ואהבת לרעך כמוך – ר’ עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה” (נדרים פרק ט)

וזהו גם הפירוש הנכון לדברים מפורסמים אחרים “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם”. רגילים לפרש שעיקר המקדש הוא בתוך לבבות בני ישראל ולא בתוך מבנה של קירות אבן או עץ שבנו. ואני סבור, שהכוונה שהשראת השכינה תיתכן רק בתוכם, רק בתוך מערכות היחסים שיש בין אדם לחברו בתוך בני ישראל.

לאור כל זה מקבל כל מעשה חיפוש אישה ליצחק ממד עמוק ביותר של השראת שכינה של בניין בית המקדש שבלב. ואכן הרגע המכריע במציאת האישה הנכונה לא היה טיב הייחוס, היופי, העושר, ההתאמה האידאולוגית וכו’ אלא במעשה מיוחד של חסד. מעשה של טוב לב טהור כלפי אדם זר. במעשה זה הפכה רבקה להיות ראויה לבית המבקש להשרות שכינה בעולם זה המובן העמוק של תפילת אליעזר: “וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה–אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.” (כד, יד) רק נערה כזו היא הראויה לבית אברהם שחרט על דגלו את השראת השכינה בקרב הארץ.

מספרים שהפרשיה האהובה ביותר על הרב מנחם פרומן זצ”ל הייתה פרשת זו של מציאת אליעזר את רבקה ואותה הוא בחר להקריא לאשתו הדסה (תבדל”א) בחדר הייחוד. הוא הסביר את הטעם בדומה לדברינו, על “זכו שכינה ביניהם”. וכך סיפרה הדסה אחרי מותו: “כשצלמים הגיעו הביתה, הוא היה שואל: נו, ואת הקב”ה כבר צילמת? ואז הוא היה אומר: הנה, יש לך הזדמנות – אשתי ואני – צלם, צלם את השכינה שבינינו”. והוסיפה: “הזוגיות שלנו הייתה כלי העבודה העיקרי שלו עם העולם”.

דברי אלה הסוגרים מעגל של שנה של פרשות השבוע אינם עוד “וורט” לשלחן שבת, הם ממש לב הדברים! עיקר העיקרים הוא אותו יחס עמוק המתחיל בבית פנימה, מתרחב לקהילה, לעם ולעולם כולו. השכינה תשרה רק במקום של מעשה טוב שלנו אחד כלפי השני, באהבה שבין איש לרעהו. בשכינה שבינינו.

אני מסכים עם הרב פורמן

יהי זכרו ברוך.