אין לי שום מושג אם עשה ומה עשה תא”ל אופק בוכריס בחדרים סגורים, ואני גם לא יודעת מתי ועם מי. ברור לחלוטין שכמעט אין איש שיודע באמת את העובדות, חוץ ממה שהתפרסם והובלט בכתב האישום. הסעיפים בו חמורים מאוד (מאוד!), אבל ראוי להדגיש, כאן ובכל מקרה פלילי אחר, שכתב אישום עדיין אינו בגדר הרשעה, ולכן חשוב להקפיד ולהיזהר בדברים.

אני כן יודעת שבוכריס נחשב לאחד מגיבורי ישראל, וגם שיש לנו עדיין מערכות שפיטה טובות, גם באזרחות וגם בצבא, ועליהן אני סומכת. סומכת שיאזינו ויבחנו וישקלו את כל הראיות, הנתונים והעדויות, באוזן קשובה, בלב שלם וברוח טהורה.

שופטים ושוטרים, קובעת התורה, תיתן לך בכל שעריך. והפרשנים מסבירים; בכל פתחי הגוף. לשמור על העיניים מפני מבטים מיותרים וקריצה והצצה בכותרות צהבהבות. לשמור על הפה מדיבורי שקר ומירמה ולשון הרע. לשמור על האוזניים מפני האזנה לדברי רכילות. אם ינטרלו הפרקליטים והשופטים את כל רעשי הרקע הללו, יהיה להם קל יותר להגיע אל גרעין האמת.

עד אז, עד אשר יפסקו את פסוקם, אני מרשה לעצמי להרהר דווקא באותם גלי הדף, שמטבע הדברים מגיעים אחרי רעידת האדמה, ובהשלכות ובתוצאות הנלוות אליהם. הופקעה פרטיותו והופקרה משפחתו של בוכריס למציצנות שאינה יודעת שובע. גם אם ביצע חלק מן המעשים המיוחסים לו, רעייתו וילדיו לא חטאו ולא דבק בהם רבב. אבל החיצים המורעלים פוגעים בהם אנושות. בין חזקת החפות, שכבר אינה מקודשת, לבין חדירה בוטה לתחום הפרט יש מרחב עצום. ולכן חוכמת הלב צריכה להכתיב לנו איפוק. המטרה היא לעקור מן השורש כל תופעה של ניצול, הטרדה או מעשים מגונים, אבל אסור שתגרור אותנו אל מחוזות של שפיטה עצמאית והשמצה בחוצות העיר.

המחשבה האחרת היא על הצבא. אין שום ספק שבצה”ל יש היום הקפדה יתרה, עשרת מונים ממה שהיה פעם, בכל התחום של עבירות מין. זה אמיתי וזה לא סתם כסת”ח, וטוב שכך, משום שאל הצבא הזה נשלחות מבית הוריהן נערות צעירות, שדרגה וסמכות עלולות לבלבל אותן. בשנים האחרונות כובשות חיילות וקצינות כמעט כל תפקיד בכל חיל ובכל מרחב. יש גם עלייה ניכרת במספר הבנות הדתיות שבוחרות לשרת.

אקלים שוביניסטי הוא מסוכן, בעיקר במערכת היררכית, המאפשרת לגבר להביע דומיננטיות גברית ולהפעיל מרות. צה”ל חייב לטפל בחומרה בכל סטייה מוסרית מן הסוג הזה, אפילו נשיקה. אפשר וצריך להילחם ולבלום ולהפחית למינימום את המקרים. ואני חושבת, כמובן, על המתלוננות ועל בני משפחותיהן. על המצב שבו הופכים, חלילה, את היוצרות ומשפילים את הקורבנות. מכפישים את שמן ומבזים אותן כחלק מקו הגנה מעוות. פתאום הן לא צנועות. פתאום האצבע המאשימה מופנית אליהן ואל לבושן. לפתע נחשבת התנהלותן פרובוקטיבית, כאילו יש בכל אלה כדי להפחית מחומרת האונס, ההטרדה או הניצול המיני הבזוי.

הכותבת היא יו”ר תנועת האישה הדתית־לאומית “אמונה

פורסם בישראל היום