לזכרו של שמעון פרס ז”ל איש שהרגיש עם והלך למענו עד יום אחרון.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

זהו פזמון השיר המוכר, שכתב אמיר גלבוע והלחין ושר שלמה ארצי.

“פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם” מילים אלו מהדהדות שורה מתוך הפרשה: “לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.” (דברים כט יב) מה משמעות המילה “הקים אותך”?

• לקום במובן של לעמוד על הרגלים, ללכת קוממיות להיות במקום גבוה ולא שפל ונמוך.

• לקום במובן של להתקיים, ביטחון שהעם הזה יתמיד לא יחלוף מן העולם כגורל העמים האחרים.

• לקום במובן של מקום על פני האדמה, מקום בחיים. מקום גם במשמעות מקום בחיים, חיים של תפקיד וייעוד ולא חיים סתמיים וחסרי משמעות.

• לקום במובן של להתעורר כמו לקום בבוקר, כמו אותו אדם הקם בבוקר ומרגיש שהוא עם.

ונשים לב למילה נוספת “היום”, בהמשך אומר משה “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה”.(ל, ג) ארבעים שנה חלפו ורק ביום הזה הצליח משה לחבר את עמו לייעודו הגדול, הוא מרגיש לראשונה שעמו מסוגל לתפוס על מה הוא מדבר. לראשונה נפתחו הלבבות לקבל את מה שסירבו עד כה, העיניים לראות את מה שהיה נסתר מהם, האזנים לשמוע את מה שהיו חירשות עד כה. יום זה היה גם היום האחרון בחיי משה…. והנה דווקא ביום הזה משה הצליח להעלות את עמו לגובה שאפשר לו הכרה ברורה וצלולה של ייעודו. אולי דווקא הליכתו של משה מן העולם היא שהעבירה לעמו את תחושת האחריות האישית הכבדה המוטלת עליהם, אחריות שעד כה הייתה מוטלת על כתפי משה. הבנה זו היא שאפשרה לעם לקום כעם אמיתי, עם המודע להשגחה הניסית של אלוקיו, המבין את המשמעות לקיומו, עם הנבחר ע”י ה’ ובוחר מרצונו החופשי ללכת בדרכיו. ביום זה העם לראשונה התעורר מעצמו והתחיל ללכת לקראת ייעודו.

נדלג אלפי שנה קדימה ונשוב לשורות נוספות מהשיר בו פתחנו:

“והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים,
ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים,
להוד אלף שנים מפכות במסתרים,
אלף שנים צעירות לפניו כפלג צונן,
כשיר רועים, כענף.
פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ורואה כי חזר האביב
והוריק שוב אילן מן השלכת.

אדם המרגיש עם מקבל פתאום מממד נצחי, הוא חלק מ”גבורת דורות” יש בו הוד אלף שנים של עברו, וגם אלף שנות עתיד שעוד לפניו, היסטוריה ארוכה לצד רעננות והתחדשות. שייכותו לעם נוטעת בו ביטחון ואופטימיות. הוא רואה כי חזר האביב (תל- אביב) כי הוא זכה לשוב אל ארצו אל הטבע אל חיי עם במולדתו. אילן עם שורשים עמוקים וגם נוף מלבלב. אדם קם בבוקר ומצליח לצאת מחוגו הצר ולחוש חלק מחברה להיות חלק מקולקטיב. הרגשת היותו עם היא המעניקה לו אחוות אדם “וכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום”, “כל הנפגש” בין אם הוא מעמו ובין אם מעמים אחרים. דווקא השייכות וההזדהות העמוקה עם הקהילה הגדולה היא המעניקה לו פתיחות וביטחון לקבל את האחר והשונה, היא הדוחפת אותו לבקש שלום.

הלאומיות ספגה מכות קשות במאה הקודמת, כשנושאי שמה חיללו את כבודה בפשיזם ולאומנות, בגזענות ורדיפת השונה, במלחמות חסרי תכלית, שהביאו לעולם אסונות בקנה מידה נורא. כישלונות אלו הביאו את התרבות המערבית לנוע לקוטב הנגדי להתמקד באינדיבידואל, בפיתוח העצמי, בזכויות הפרט. היום אנו רואים את המחיר הכבד של אותה בחירה. תופעות של ניכור חברתי, תלישות דיכאונות ואובדנות. רדידות והנמכה של אישיות הפרט. ראיית האדם לעצמו מפוררת את התא המשפחתי, את הליכוד החברתי של הקהילה והמדינה, מחלישה את יכולת החברה להתמודד מול גורמים מאיימים. לנו כעם יהודי הביא נטייה זו להתבוללות נרחבת בגולה ולהתערערות הזהות הלאומית והחיבור לאדמת המולדת בארץ.

עלינו המחנכים לעמול ולסלול דרך זהירה שתדע לקחת את הטוב שבלאומיות, הטוב המלכד את בני האדם, הנוטע בהם אכפתיות כלפי החברה, נכונות של הפרט לתת מעצמו כלל. לאומיות ההופכת את היחיד לחלק מאומה שיש לה עבר מפואר ועתיד מזהיר.

ולצד זה ניזהר מאוד מצדדיה השליליים של הלאומיות, נישמר מטיפוח זהות לאומית המתגדלת על חשבון לאומים אחרים, על אימוץ גישה של עליונות והתנשאות כלפי האחר והשונה. להישמר מארס הגזענות המחלחל בשקט, בלי משים.

שנה חדשה היא הזדמנות לקום מחדש בבוקר ולהרגיש שאנו עם ולהמשיך ללכת.

שנה טובה ומתוקה