“ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו” – מה היא “נדיבות לב? מה ההבדל בינה לבין “נדיבות” גרידא? הרב אילעאי עופרן, הרב של קבוצת יבנה, חוקר את מהות ההבדל בין נדיב סתם לנדיב לב.


“לכסף אין ריח”, נהוג לומר כאשר רוצים לנתק בין מקורותיו או כוונותיו של תורם הכסף, לבין השימוש שיעשה בו המקבל. תפקידם של גבאי צדקה הוא לגבות כסף מבעלי ממון נדיבים ואילו המוטיבציה של התורמים ומה שבליבם, אינם רלבנטי עבורם. לא כן הם הדברים בנוגע לבניית המשכן. בראשית פרשת תרומה מדגישה התורה כי איסוף התרומה יעשה “מאת כל איש אשר ידבנו ליבו”. מושג “נדיבות הלב” פותח את פרשיות בניית המשכן, וחוזר ומודגש שוב ושוב בפרשות הבאות. “באחד באדר משמיעים על השקלים”, אומרת המשנה וקובעת כי בחודש אדר חייב כל אדם לתרום מכספו לאחזקת המשכן. במילים אחרות – כל אדם מישראל נדרש להיות “נדיב לב”.

הנדיבות לכשעצמה, אינה בהכרח תכונה חיובית וכבר עמד המדרש על מופעיה השליליים של תכונה זו: “אמר רבי אבא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין” (ירושלמי שקלים, פרק א). נכונותו של העם לתת מממונו עשויה להיות פתח להתעלות בבניית משכן ה’ אך עלולה גם להיות המפתח לנפילה בבניית שיקוצי עבודה זרה. כיצד נבחין בין נדיבות קדושה לנדיבות משוקצת? מה בין “נדיבות לב” ונדיבות גרידא? ומדוע היא היסוד לבניית המשכן דווקא? שתי מידות בנותני מתנות – שתי תנועות מנוגדות בנפשו של הנותן: תנועת הרחבה ותנועת צמצום. יש מי שנותן מתנה לחברו בבקשו להנכיח את עצמו בחייו של הזולת. מבקש הוא למעשה להשתלט על מרחב ממרחבי חייו של האחר ולשלוט בו. נותן שכזה ישאל את חברו שוב ושוב “איך אתה נהנה מהמתנה?”, “מה עשית בה?” או “מדוע אינך משתמש בה?”. הוא ידרוש להנציח את עצמו או את יקיריו על גבי מתנתו ובכך יקנה לעצמו שבת במרחב שעבורו תרם.

התנועה הנפשית המאפיינת תרומה שכזו, גם אם כרוכה היא בהוצאת ממון מרובה, אינה של נתינה אלא של לקיחה. המתנה אינה אלא כלי להרחבת מוטת הכנפיים של הנותן, המאפשרת לו להתפרס אל גזרה נוספת בשטח לא לו. נותן שכזה, חסר את יסוד היסודות של נתינת מתנה – הפרידה. תרומה, אינה אלא ניתוק הזיקה שביני ובין המתנה ויצירת זיקה חדשה בינה ובין המקבל, ואילו נותן שכזה מסרב להיפרד ממתנתו, ומשתמש במתנה ככלי לחיזוק הזיקה שבין המקבל לבינו.

שונה בתכלית היא הנתינה מתוך צמצום העצמי. יש הנותנים תרומה או מתנה בהכרה ברורה שמרגע זה ואילך יעשה בה המקבל כרצונו. אין הם דורשים דין וחשבון, אין הם מבקשים הנצחה והם אף לא ייעלבו אם יחליט המקבל שלא להשתמש במתנתם או אפילו לתתה לאחרים. כעת היא קניינו הגמור והם נפרדו ממנה פרידה גמורה וסופית. מתנה שכזו כרוכה בתנועה של צמצום פנימי, מיעוט והקטנה. זוהי נדיבות שאינה רק מן הארנק ולחוץ, אלא נדיבותה הכנה והעמוקה של הנפש – נדיבותו של הלב. צמצום ה”אני” הוא אבן הפינה לכל עולם אמוני או רוחני, ואילו הרחבתו היא שורש הכפירה. מי שמלא בעצמו ומבקש להרחיב שליטתו ודריסתו, עלול להידרדר מהרה לשכחת ה’, לכפירה ואף לעבודה זרה. תנועת ההתרחבות של הנפש, בבחינת “וישמן ישורון”, היא השלב המקדים ל”ויבעט”. עבור נדיבי הכיס המבקשים לשלוט בזולת בעזרת מתנותיהם ועבור חבריהם ששמם מתנוסס על ההרים והגבעות ותחת כל עץ רענן, קצרה הדרך למחשבה ש”לי יאורי ואני עשיתני”.

תנועתו של האדם המאמין היא בראש ובראשונה תנועה של צמצום. הצמצום המאפשר את הרחבת מקומו של הזולת, הוא הצמצום המאפשר כביכול גם את מקומו של הקב”ה. הבנת מוגבלותי וקטנותי היא המאפשרת להכיר בגדלותו של הנשגב, הנעלה והאינסופי. נתינה המתבצעת גם בלב פנימה, היא המפתח לאמונה ולהכרה במי שאמר והיה העולם.

זהו הניגוד המוחלט, עליו עומד הירושלמי בשקלים, בין התורמים לעגל לבין התורמים למשכן. התורמים לעבודה הזרה ביקשו “קום עשה לנו אלוהים” ואילו התורמים לקודש נענו למצוותו של הקב”ה: “ועשו לי מקדש”. הראשונים ביקשו להעצים את עצמם והאמינו שהתכלית היא “לנו”. הם אמנם נתנו את תכשיטיהם, אך מקומם הפרטי גדל ומקומה של השכינה נדחק. האחרונים הבינו כי לא הם התכלית. הם נתנו מרכושם וצמצמו את מקומם. אלו נדיבים, ואלו נדיבי לב. נדיבות לב זו, היא תנאי הכרחי להשראת שכינה. המשנה באבות מספרת כי אחד מעשרת הנסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש היה כי “לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים” (אבות ה, ה). העליה לבית המקדש היא ביטוי נעלה של אמונה בה’, האפשרית, כאמור, רק במי שמסוגל לצמצם את עצמו. המקדש נבנה מכספם של נדיבי הלב, המוכנים לתת מעצמם ומממונם, המבקשים “לעשות לו מקדש” ולא “לעשות לנו אלוהים”. אך טבעי הוא שבחבורה שכזו המנוסה בצמצום ה”אני”, לא יאמר אדם “צר לי המקום”.

משה רבנו, אדון הנביאים וגדול יודעי ה’ בכל הדורות, אינו החכם מכל האדם אלא דווקא “הענו מכל האדם”. התורה בוחרת להדגיש מכל תכונותיו דווקא את הענווה. משום שזו קשורה ביכולת לצמצם את העצמי ובכך היא יסודה של הכרת ה’, של האמונה ושל הנבואה. הדרישה הבלתי מתפשרת מכל אדם, עני כעשיר, לתת את מחצית השקל – מחייבת למעשה כל אחד מאיתנו להיעשות “נדיב לב”.

בשביל לבנות את המקדש ואת כליו, זקוקים אנו לנדיבים, אך בכדי להיות ראויים לבנין המקדש, זקוקים אנו לנדיבי לב.

אילעאי עופרן הוא רב קבוצת יבנה ומרצה במת”ן השרון