בפרשתנו אנו נפגשים עם מושג חדש – המשכן, בו מתוודעת האומה כולה אל פנימיותה, אל היכולת שלה לחשוף ולגלות את הטוב הטמון בה, צדקה ומשפט כאחד. הפרשה פותחת במתן אפשרות לכל אחד מהעם לתרום למלאכת בניין המשכן: “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”.

נדיבות הלב למען מטרה לאומית כבניית המשכן, הינה ביטוי מעשי לתכונת הענווה – כאשר האדם מבין את מקומו האמיתי, מפנים כי הוא אינו חי לבדו ויוצא מתודעת ה”אני ואפסי עוד”, או אז הוא מתעלה להכרה כי הוא חלק מאומה. כאיבר של האומה, מכיר האדם בצורך לתרום ולתת מעצמו ומכשרונותיו למען הגוף הלאומי כולו. ובטובתם, הוא – כחלק מהגוף, יוצא נשכר.

“תרומה” – מלשון נשיאה והתרוממות. ההטבה לעם כולו מרוממת את האדם. כל אחד מעם ישראל בנוי ומסוגל להגיע למקום נישא זה: “מאת כל איש אשר ידבנו לבו” – הכל תלוי ברצון האמיתי והפנימי להיות מחובר לדברים גדולים, אל הכלל, והמשכו בפועל – נדיבות הלב ונכונות להיות שותף.

בניין המשכן אמנם מתבטא בבניין העשוי מחומרים גשמיים, אך שרשו נעוץ ברבדי אישיות עמוקים. “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – בתוך כל אחד ואחד מאתנו, עמוק בנשמה, שוכן אור אלוקי. כעין מצפן המכוון אל הטוב והערכי, לא בכדי לכל אדם יש מצפון. אמרה חסידית אומרת שאלוקים נמצא בכל מקום שמאפשרים לו להכנס. פתיחות הלב והפיכתו לכלי המוכן לקבל את האור והטוב בכדי שיוכל להשפיע אותם לאחרים ולהפנים את הקשר של הפרט לעמו, היא השלב הראשון והבסיסי לפני בניית המשכן והמקדש מעצים ואבנים.

כל אחד מאיתנו, במסירותו, באהבת עמו, ובנדיבות לבו – מוסיף עוד אבן, עוד נדבך ועוד קומה, במקדש הפנימי שלנו, ובהכרח – אף בתוכו. לא בחרנו, אך דווקא חיילי צה”ל היקרים זוכים ללמדנו פרק מאלף כיצד חיי הפרט וטובתו מקבלים את מלוא תקפם ועוצמתם מחפץ ההטבה לעמו ומולדתו. כך בונים צבא, כך בונים אומה, כך בונים מקדש.

פורסם באתר כיפה