במה זכינו, עם קטן ולמוד תלאה וסבל, להצטיין בין העמים? מהו סוד הגניוס היהודי? הרבה השערות ורעיונות עלו במרוצת הדורות להשיב על שאלה זו ואני מבקש להוסיף נקודה, שנראית בעיני בעלת משמעות רבה – הדמיון היהודי. כבר קבע אלברט איינשטיין: “דמיון חשוב יותר מידע, ידע הוא מוגבל דמיון הוא אין סופי” מהו אותו דמיון יהודי?

דמיון יוצר מקום.

העם היהודי רוב ימיו חי בגלות, אך למרות זאת הוא סירב לראות במציאות שסביבו את מקומו, הוא יצר געגוע למקום אותו לא ראה מעולם, לא הוא ולא אבות אבותיו. הדמיון יצר את חוויית הגלות וגם את הגעגוע שסופו שהבשיל למעשה, בשיבת ציון של ימינו. ומהו אותו “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” אם לא יצירת דמיון של ירושלים? דמיון שהביא לבסוף לבניינה. הבעש”ט לימד את תלמידיו “האדם נמצא במקום בו נמצאות המחשבות שלו” ונינו, רבי נחמן הכריז “לכל מקום אליו אני הולך אני הולך לארץ ישראל” הדמיון יוצר את “המקום” עבור היהודי.

דמיון בתפילה.

ה”כאילו” הזה חוזר שוב ושוב ביהדות, ואביא שתי דוגמאות: “המתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו” (שו”ע או”ח צח, א) “שיחשוב בלבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים…” (משנ”ב שם). לעובד האלילי היו הרבה דמיונות אך הם היו דמיונות שטחיים ופסיביים, הזיות ופחדים ילדותיים ששלטו בו שלטון עריץ נעדר ביקורת. בניגוד אליהם נדרש היהודי בעת קבלת עול מלכות שמיים להניח את ידיו על עיניו, להתנתק ממראה עיניו, הוא נדרש להפעיל את הדמיון באופן אקטיבי ומעמיק. היהודי מחויב להפעיל יכולת קוגניטיבית גבוהה ולהעמידה בשירות הדמיון, עליו לחתור לדמיון מופשט ואחדותי. אמונת הייחוד תבעה מהיהודי להפעיל על דמיונו ביקורת, הכוונה ומשמעת. השורות הבאות מ’שיר הכבוד’ ימחישו את אופי הדמיון תוך כדי הפעלת ביקורת עצמית “אספרה כבודך ולא ראיתיך, אדמך אכנך ולא ידעתיך, ביד נביאך בסוד עבדיך דימית הדר כבוד הודך, …דימו אותך ולא כפי ישך וישווך לפי מעשיך, המשילוך ברוב חזיונות הינך אחד בכל דמיונות” המתפלל נדרש ליצור דימויים “אדמך אכנך (כינויי הא-ל)” אך להיות מודע למגבלותיו האנושיים- “לא ידעתיך”. המתפלל צועד בדרכם של נביאי ישראל שדימו את הא-ל בשלל דימויים על מנת לקרב אותו אל שכלו (הדמויים נשענים על הופעת ה’ בעולם ופעולותיו) אך לזכור שאינם היש עצמו. למרות הגיוון העצום של דימויי הא-ל הם כולם פנים רבות של האחד הבלתי נתפס. זהו דמיון מופשט, אקטיבי ומרוסן.

למלאכת בניית המשכן וכליו הקדישה התורה ארבע פרשות, זה נראה כבזבוז אדיר של פסוקים הנכונים לשעתם בלבד ואין בהם לכאורה, כל רלוונטיות. אז למה נכתבו? לטעמי לכולם תפקיד בהבניית אותו דמיון יהודי עליו עמדנו, מלאכת המשכן היא מלאכת הדמיון וארחיב על כך בע”ה בעתיד.

הדמיון היהודי נתקל בזמן האחרון בקשיים גדולים מאוד, שעלינו לתת עליהם דעתנו ולמצוא להם תשובה:

• על מנת להגיע לדמיון עמוק האדם זקוק לשהות, לרוגע, להתנתקות והתנקות. אולם היום קשה מאוד להגיע למצב הזה, שעה שאנחנו כל הזמן מוסחים על ידי אין סוף הפרעות ורעשים חיצוניים (פלאפון, מחשב, טלוויזיה, פרסומות וכדו’).

• עולם המדיה הויזואלי מנוון את שריר הדמיון. כשאדם קרא ספר הוא נדרש להפעיל את הדמיון, לצייר תמונות בעיני רוחו וכך הוא אימן וחיזק את הדמיון שלו. היום הכל מוגש למוח בצורת תמונה מבושלת ומוכנה והוא לא נדרש להפעלת כל מאמץ שכלי וכך הולך השריר הזה ונחלש.

לדעתי התשובה לאותם אתגרים הוכנה מראש על ידי הדורות הקודמים עוד לפני שמישהו בעולם ידע להגות את המושג “דמיון מודרך”. 

ובינתיים – יהודים, הגיע זמן הדמיון.