“ושפטו את העם משפט צדק” בפסוק הראשון, שהזכרנו לעיל, מצווה התורה לעשות צדק: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:

על פניו נראה הפירוש, כתביעה אל הדיינים לשפוט את הבאים לפניהם בצדק וביושר. לא כך פירש רש”י:

ושפטו את העם וגו’ מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק: לפי רש”י, הציווי אינו מופנה אל הדיינים, כי אם אל ממני הדיינים. עליהם לדאוג למנות דיינים צדיקים על מנת שאלו יפעלו בצדק. מדוע הסביר רש”י כך את פירוש הפסוק?!

ענה על כך רבנו נסים בדרשותיו :

דק. והוזקק לפרש כך, לפי שאם לא בא אלא לצוות השופטים שישפטו בצדק, כבר כתוב אחריו: לא תטה משפט, לכך פירש, שלא בא אלא לומר שהשופטים אשר נמנה יהיו ראויים לשפוט צדק, כלומר, שיהיו צדיקים ומומחין, וכך שנויה בספרי: משפט צדק, והלא כבר נאמר לא תטה משפט, שלא תאמר איש פלוני נאה, איש פלוני קרובי, כלומר ואושיבנו דיין, לפיכך הוצרך להזהיר שנעמיד דיין מומחה וצדיק. ובודאי, כי לשון ושפטו את העם מצד עצמו הוא מוכיח שאינו מצות עשה, אבל הוא לשון תואר וספור, אלא שבאותה הברייתא השנויה בספרי הכריחו עוד שהוא כן ממה שכתוב אחריו לא תטה משפט, זהו ענין הכתוב כפי מדרש רז”ל:

שני נימוקים מביא רבנו יונה: האחד לשוני. “ושפטו את העם” הוא לשון “תואר וספור”. אם היתה כאן מצוות עשה לדיינים לשפוט בצדק, צריך היה להיות כתוב בלשון ציווי: “שפטו צדק” או “ושפטת בצדק”. הנימוק השני: הלא הציווי לשפוט בצדק מופיע מיד בהמשך: “לא תטה משפט… לא תכיר פנים…” אם כך מה פשר הציווי: “ושפטו…משפט צדק”?! לכן הוצרך רש”י לפרש, שציווי זה לא נאמר לדיינים עצמם. אלא אחראים על מינוים.

רבנו יונה עצמו מסביר את הדבר אחרת. לדעתו הדבר עוסק בשאלה מהי המטרה של עשיית דין צדק. המטרה האחת היא הסדרת מערכת היחסים בין שני אדם: ידוע הוא, כי המין האנושי צריך לשופם שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה כללו נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם: “שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר”. וישראל צריכין זה כיתר האומות.

אולם אצל עם ישראל ישנה גם סיבה נוספת: ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תלם, ולהעניש חייבי מלקיות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה, עם היות שאין באותה עבירה הפסד ישוב מדיני כלל.

המטרה השניה של מערכת המשפט היא להסדיר את קיום התורה ומצוותיה. גם אם אין באותה עבירה פגיעה בהסדרת היחסים שבין בני אדם.

ההבדל שבין שתי המטרות אינו רק במטרת המשפט כי אם גם בדרך להשגתו:

…ואין ספק כי בכל אחד מהצדדים יזדמנו שני ענינים, האחד יחייב להעניש איזה איש כפי משפט אמיתי, והשני, שאין ראוי להענישו כפי משפט צודק אמיתי, אבל יחוייב להענישו כפי תקון סדר מדיני וכפי צורך השעה. קיום משפט התורה מצריך פסיקה “צודקת ואמיתית”. לעומת זאת הסדרת המערכת החברתית מצריכה לפסוק לפי “צורך השעה”.

נביא דוגמה מחיי היום יום. אם העובר ברמזור אדום ראוי על פי הצדק המוחלט לעונש מסויים. הרי שפעמים בגלל מצב חברתי, כמו “מגיפה” של זלזול באיסור זה, העונש מוכפל. המניע לדבר זה הוא חברתי ואינו מייצג “משפט צדק”. שהרי אין זה “הוגן” להטיל על הפרט עונש כבד יותר, רק בגלל שהעבריינים מרובים. אולם אם אנו בודקים את השיקול חברתי, הדבר מוצדק.

לצורך כך בנתה התורה שתי מערכות:

השופטים האלה לאיזה דבר יתמנו ובמה כחם גדול. ואמר, שתכלית מנויים הוא כדי לשפוט את העם במשפט צדק אמיתי בעצמו, ואין יכלתם עובר ביותר מזה. ומפני שסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים האל תיקונו, במצות המלך:

משפט התורה פועל על פי נהלים ומשפטים ברורים. על מנת להעניש רוצח יש צורך בהתראה סמוך למעשה, בשני עדים וכו’.

אולם פעמים דרישות אלו, שתפקידם לוודא שהרוצח המומת אכן מומת בצדק, אינן פותרות מצב חברתי מסוים. את הדבר הזה פותר משפט המלך שהוא רשאי לדון גם שלא על פי דיני הראיות המקובלים.

ולכן כשהתורה מצווה על מנוי דיינים, היא מלמדת אותנו שתפקידם “לשפוט צדק”. עשיית צדק דווקא ולא פתרון בעיות חברתיות, שלצורך כך הפסיקה לא תהיה פסיקה של צדק.

זהו גם הדמיון למעשה בראשית: ועל זה הדרך מה שאמרו רז”ל בפ”ק דשבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת ביום, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב”ה במעשה בראשית, כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר.

והשותפות הזה רומז למה שאמרנו, שכמו במעשה בראשית נראה שפע אלוקי בתחתונים, שמאתו נתהוה כל מה שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תקון מדיני או לא ישלם, שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההקש, היה נראה השפע האלהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסדור המדיני תקון יותר אשר היה משלימו המלך.

כשם שבריאת העולם הורידה שפע אלוקי לעולם. כך פעולת השיפוט תפקידה להוריד שפע אלוקי בעולם. ולא רק לפתור סכסוך חברתי. ולכן הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף למעשה בראשית.

או אפשר נגדיר זאת אחרת קצת: כשם שהקב”ה הוריד שפע אלוקי מלמעלה למטה. תפקידנו לדאוג כאן, מזה העולם, להמשך ירידת השפע האלוקי, על ידי בניית מערכת הצדק.

פורסם בכיפה 2008