שניים מן העניינים המאפיינים את הפרשה והמייחדים אותה הם (א) השמחה ו-(ב) המקום בו יבחר ה’ להקים את בית הבחירה.

מעניין כי בכל ארבעת החומשים הקודמים מופיע השרש “שמח” רק פעם אחת בכל חומש. [“ואשלחך בשמחה” אומר לבן ליעקב; “וראך ושמח בלבו” אומר ה’ למשה על אהרן; ובחומשים ויקרא-במדבר מצוּוִים ישראל: “ושמחתם לפני ה’ (בסוכות)” וגם “וביום שמחתכם… ותקעתם בחצוצרות”]. והנה בחומש דברים מופיע שורש זה לראשונה בפרשתנו שבע פעמים(!) ובכולן הוא בא כציווי או הנחיה או אולי כהבטחה.

הביטוי “המקום אשר יבחר ה’ ” אינו מופיע בתורה כלל לפני פרשתנו, שבה הוא מופיע לא פחות משש-עשרה פעמים. [לפני פרשת ראה משתמש המקרא בביטויים יותר מעורפלים כמו “את פני האדון…”, “לפני ה’ “, וכדומה]. יצוין כי שני עניינים אלה מופיעים עוד פעמים לא מועטות בפרשיות המאוחרות יותר בחומש דברים.

במפתיע, יש בפרשתנו זיקה חיובית הדוקה בין שני עניינים אלה, שלכאורה אין ביניהם חיבור; ואם אולי יש קשר כלשהו הריהו רופף ושלילי: שמחה מלווה לרוב בצחוק או בחיוך – “אז יימלא שחוק פינו” – ואילו השהות והנוכחות בבית המקדש מחייבת אוירה מאופקת של רצינות וכובד ראש. והנה כל שבעת ציוויי (או הבטחות) השמחה שבפרשה מתייחסים ישירות [5] או בעקיפין [2] למקום אשר יבחר ה’. דווקא שם.

מכאן ניתן ללמוד כי ניתן לשמוח, שמחה נכונה, גם במקום ובנסיבות בהן נדרשת ההתנהגות המכובדת ביותר. יתרה מזו, שם בייחוד מגיעים לשמחה המעולה מכול, והרי כך שנינו במשנה [סוכה פרק ה’]: “אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו”. מכאן יובן גם מאמר הרמב”ם בהלכות דעות פרק א’ הלכה ד’: “הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה… כיצד? לא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו”. היה מקום להניח שהמידה הבינונית היא שלוות נפש, קור רוח או רצינות, אבל הרמב”ם קובע כי המיטב הוא להיות שמח. ומכאן גם העיקרון – לחיוב ולשלילה – “עבדו את ה’ בשמחה” [תהלים ק’ 2] לעומת “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה… ועבדת את אויביך ברעב ובצמא…” [דברים כ”ח 47-48].

גם התקשורת בין ה’ והאדם מחייבת שמחה: כשאדם פונה לאל – מסכת ברכות ל”א: “תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, … ולא מתוך שחוק, … ולא מתוך קלות ראש, … אלא מתוך שמחה של מצוה”. מאידך, כשהאל פונה לאדם המבקש אותו – ילקוט שמעוני מלכים ב’ “מלמד שאין השכינה שורה לא מתוך שיחה ודברים בטלים,  אלא מתוך שמחה של מצוה”.

ועוד היבט חשוב כפול העולה מפרשתנו: ראשית, השמחה הרצויה לה’ היא ביחד. כמעט בכל ציוויי או הבטחות השמחה בפרשתנו מציינת התורה שיש לשמוח עם הזולת. שנית, ברוב המקרים מפרטת התורה באריכות מי הזולת – “אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה” – קרובי משפחתך וקרובי מגורים התלויים בך כלכלית, כך שהמצווה היא לשמוח ובעקר לְשַֹמֵּחַ והאחריות לכך מוטלת על כל מי שבידו לְשַֹמֵּחַ. כמאמר חז”ל בפסחים ק”ט: תנו רבנן: “חייב אדם לְשַֹמֵּחַ בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר [בפרשתנו, דברים ט”ז] ושמחת בחגך, במה משמחם – ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר [דברים כ”ז] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר [תהלים ק”ד] ויין ישמח לבב אנוש”. חז”ל קוראים בין השורות של המלים ושמחת בחגך: “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ”: ומבינים כי הכוונה “ושימחת” במקום “ושמחת”. הם גם מבחינים בעין חדה בצורות השונות בהן מתבטאת השמחה במיטבה בין השמחים – גברים או נשים, בין המקום – הארץ או חו”ל ובין הזמנים – לפני או אחרי החורבן.

יהי רצון שנוכל במהרה בימינו לחגוג ולשמוח בבשר.