פרשת ראה פותחת במילים המפורסמות (דברים י”א, כ”ו): “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה”. הקב”ה מציב בפני ישראל בחירה בין הברכה והקללה. הבחירה בברכה מתוארת בכתוב במלים הבאות (שם, כ”ז): “אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם”, ואילו הבחירה בקללה ח”ו מתוארת במילים הבאות (כ”ח): “וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם”. כידוע, קיים הבדל מהותי בין תיאור הבחירה בברכה לבין תיאור הבחירה בקללה. הבחירה בברכה מתוארת במילים ” אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד”, ואילו הבחירה בקללה מתוארת במילים: “אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד”, מה פשר הבחנה זו?

מרתק לראות כי הכתוב מדגיש את פועל השמיעה בתיאור הבחירה בברכה – ” אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ” ובתיאור הבחירה בקללה – “אִם לֹא תִשְׁמְעוּ”. מדוע דווקא נבחר פועל זה לתיאור הבחירה בברכה ובקללה. מדוע לא נקט הכתוב בלשון “קיום מצוות ה'” או “עשיית מצוות ה'” והעדיף דווקא לשון “שמיעת מצוות ה'”?

עיון מדוקדק בחומש דברים מגלה, כי באופן שיטתי, בחומש זה חוזר ושונה מוטיב השמיעה בקשר עם קיום המצוות, כך למשל (דברים ה’, א’): “וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם”; (ו’, ג’): “וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ”; (שם, ד’): “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ יְדֹוָד אֶחָד”; (ז’, י”ב): “וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם”; (ט’, א’): “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן”. ועוד. פועל השמיעה מובלט ומודגש דווקא בספר דברים, צמד המילים הייחודי “שמע ישראל” חוזר ושונה לא פחות משבע פעמים בספר דברים, אם כי איננו מופיע בכל אחד מהחומשים האחרים. מה משמעות הדבר? מדוע מיוחדת פעולת השמיעה דווקא לספר דברים, רגע לפני הכניסה לארץ?

בביאורו הנפלא של הרב קוק (מאמרי הראי”ה, חלק א’) לפשר הקריאה הישראלית המפורסמת – “נעשה ונשמע”, הקשורה במעמד הר סיני, עומד הרב קוק על פשר השמיעה, כביטוי להפנמה ולהטמעה. כידוע, במעמד הר סיני מקדימים בני ישראל עשיה לשמיעה, האמנם ניתן לעשות דבר שטרם נשמע, שעדיין לא הופנם? מסביר הרב קוק: “כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד, הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה. ובעולם הרוחני אין היצורים הרוחניים העליונים צריכים שמיעה לפני מפעליהם, מפני שקדושתם היא להם טבעית. רק בני אדם העלולים להיות נבוכים על ידי מהומות המדע המזויף, צריכים התאמצות לשוב אל הטבע הטהור הנפשי שלהם”. לא תמיד אנו ערים לפוטנציאל הטמון בנו, לכוחותינו הטבעיים, לסגולותינו המולדות. רבים מאיתנו מנהלים אורח חיים מנותק. אנו לומדים מה מצופה מאיתנו ולאחר מכן ממלאים אחר ההוראות ועושים את הנדרש לעשות. במעמד הר סיני, מתעלים בני ישראל למדרגה שמיימית, ומקדימים “נעשה” ל”נשמע”: “ואנחנו במעמד הר סיני…באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים… ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל התרבות המזויפת של האנושיות” נכונותם של בני ישראל לעשייה הקודמת לשמיעה, איננה מלמדת כי בני ישראל ויתרו על הצורך בלימוד. ההיפך הוא הנכון, בני ישראל מצהירים כי עשייתם הטבעית משקפת את שמיעתם, באורח אינטואיטיבי כמעט – הם עושים מה שנכון, ועשייתם מקפלת בחובה שמיעה, הפנמה, ידיעה פנימית עמוקה מה הדבר הנכון לעשות. ברוח זו מסביר הרב חרל”פ (מי מרום, אורי וישעי), כי שמיעתם של בני ישראל ניכרת בכל עשייתם.

מעשיהם הנבונים והנכונים משקפים שמיעה פנימית עמוקה ואותנטית, “השמיעה תהא נקשבת בכל עשייה” – כלשונו. ביטוי לדרך הנכונה בה בוחרים בני ישראל אנו מוצאים בשימוש הנפוץ בפועל “שמיעה” שבספר דברים. רגע לפני הכניסה לארץ, מחדד הכתוב את סגולת השמיעה העמוקה של בני ישראל, שמיעה המבטאת הפנמה, המוצאת את ביטויה בעשייה, במציאות היום יומית בארץ ישראל. מעשיהם של בני ישראל על אדמת הקודש מבטאים שמיעה פנימית, חיבור עמוק למקורם, לעצמם. ברוח זו מסביר הרב חרל”פ את פשר המלל בו נוקט הכתוב בתיאור בחירתם של בני ישראל בברכה, שבפתח פרשת “ראה”. “אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם” – עצם הברכה של בני ישראל גלומה ביכולתם לשמוע אל מצוות ה’, לשמוע תוך כדי עשיה, לשמוע מתוך העשיה, לבחור כמעט אינטואיטיבית בדרך הנכונה, להרגיש את קול האלקים מקנן בקרבם, לדעת מהו הדבר הנכון לעשות. זוהי הברכה הגדולה בה מתברכים בני ישראל רגע לפני כניסתם ארצה -“אשר תשמעון”, שתשכילו להקשיב לשמיעתכם בכל עשייה, שלא יהא נתק בין עבודת ה’ לבין חיי שגרתכם, שבחירותיכם המעשיות תשקפנה מודעות והפנמה עמוקה, ויה”ר שנזכה.