רשת קורח נסמכת לפרשת הציצית החותמת את פרשת שלח לך. על מהות סמיכות פרשות אלה עומד המדרש (תנחומא קורח פי”ח, ג): “ויקח קורח, מה כתיב למעלה מן העניין? דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית. קפץ קורח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו, חייבת בציצית. אמר לו קורח, טלית שכולה תכלת, אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?!”

מלשון המדרש משתמע, כי תכלת הציצית היא אשר הביאה את קורח לחטאו, כעולה מפירוש הרמב”ן לפרשת הציצית: ” ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם, להזהיר ממנה, שלא יטעו בה. וזה הוא שאמרו רבותינו, אחרי לבבכם זו האפיקורסות, אשר אתם זונים, זו ע”ז שלא יהרהרו מן התכלת באפיקורסות או בע”ז אבל יהיה לכם הכל לציצית.” (רמב”ן, במדבר ט”ו, ל”ט).

הקשר שבין תכלת לחטא עבודה זרה מסתמן מרצף פרשות נוסף המובא בכתוב. לחטא העגל שבפרשת כי תשא קודם חיזיון תכלת שבמעמד הר סיני כמובא בסוף פרשת משפטים: “ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל: ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר” (שמות כ”ד, י’). לאור פירושו דלעיל של הרמב”ן ניתן אולי לטעון, כי חטא העגל הינו תוצר של חיזיון התכלת שקדם לו.

מהי, אם כן, הסכנה שבתכלת?

לשם הבנת הכוח הגלום בתכלת, נעזר הרמב”ן בתיאור התכלת שבמדרש: “מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד דכתיב (שמות כד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו’ וכתיב (יחזקאל א) כמראה אבן ספיר דמות כסא” (חולין פ”ט.).

הרמב”ן עומד על המכנה המשותף לתכלת הים, תכלת הרקיע ותכלת כסא הכבוד: “אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל, שהיא מצות ה’ וזהו שאמרו, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו’. והדמיון בשם. גם הגוון תכלית המראות, כי בריחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת” (שם).

צבע התכלת אינו צבע אמיתי כי אם אשליה, מי הים הינם למעשה שקופים, אך בראיה מרחבית, וממרחק, נדמים לנו המים כבעלי צבע תכלת בשל השתקפות השמים. גם האויר הוא שקוף, אך מפרספקטיבה נדמה לנו כתכלת. הים והשמים הם למעשה משל לכסא הכבוד. אין ביכולתנו לראות את כסא הכבוד. תחושתנו כאילו אנו רואים את כסא הכבוד ומבינים את מהותו אינה אלא אשליה מרוחקת.

הרמב”ן מזהיר מפני התעתוע שבחזיונות התכלת של בני ישראל במדבר. לחוויה אדירה כמעמד הר סיני עשויה להתלוות תחושת שווא כאילו בני ישראל מבינים את מכלול האלוקות. תחושה פנטסטית זו מסוכנת למדי, ועלולה להוביל לאבדן פרופורציות ולערעור האמונה בהנהגה האלקית, כפי שמציע קורח לעשות בהקשותו: “טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?” (לעיל).

הכתוב מזהיר אותנו מפני חשיפה בלתי מבוקרת למקור האור והקדושה. מעין סכנה זו מצאנו במדרש המתאר את כניסתם של רבי עקיבא ושלושת רעיו החכמים לפרדס: “תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא.” (חגיגה י”ד).

כידוע, רק רבי עקיבא הצליח לשוב מהפרדס: “בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו (תהילים קט”ז), בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו (משלי כ”ה), אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.”

לפי המדרש, עוד קודם לכניסה לפרדס חשף רבי עקיבא בפני חבריו את סוד היציאה ממנו בשלום: “אמר להם רבי עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהילים ק”א)”. רבי עקיבא הזהיר את חבריו מפני האשליה המתעתעת הכרוכה בעיסוק בנשגב, אשליית חזיון תכלת המתוארת במדרש כ”אבני שיש טהור”. רבי עקיבא מציע לחכמים: “אל תאמרו מים מים”, אל תלכו שבי אחרי חזיון התכלת. זיכרו כי תחושת ראיית המכלול אינה אלא שקר.

סיכומם של דברים – נפילת קורח ועדתו היא נפילה של אנשים גדולים, אשר החוויות שעברו במדבר העבירו אותם על דעתם, עד כי חשבו שראו תכלת, חשו שנגעו בשמים, בעוד שלמעשה לא ראו דבר.