בפרשת קורח ישנה הפרדה מסוימת בין קרח ו-250 המצטרפים אליו במחלוקת הקולנית עם משה ואהרן מחד, ובין הצמד דתן ואבירם המתמרדים באותה הזדמנות ומסרבים להיפגש ולדבר עם משה – מאידך. מחלוקת קרח ועדתו נסבה על המנהיגות הפולחנית – “…ובקשתם גם כהונה? “, ואלו מחלוקת דתן ואבירם מתמקדת בהנהגה המדינית מבחינת היעד, בעצם החיוניות של היציאה ממצרים: פרק טז (יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: (יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: (יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:

ובהמשך מסופר: פרק טז (כה) וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם: (כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:

גם בפרשת פנחס יש הבחנה מסוימת ביניהם ובין קרח. התורה מספרת על מותם בהקשר ישיר לאי-נוכחותם בין פקודי העדה, אך אינה מציינת את אי נוכחות קרח, למרות שאגב מותם היא מזכירה גם את קרח. במלים אחרות – התורה לא מציינת את מות קרח ואגב כך את דתן ואבירם אלא להיפך, את מות דתן ואבירם ואגב כך את מות קרח, ומתקבלת התחושה שהפושעים העיקריים במחלוקת הכפולה היו דתן ואבירם: פרק כו (ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה’: (י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: (יא) וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ:

ראיה חזקה לכך מצויה בחומש דברים המאריך בתוכחת משה את העדה על כל הכישלונות של בני ישראל במדבר. והנה – קרח לא נזכר כלל בספר דברים, אבל דתן ואבירם מוזכרים: פרק יא (ו) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל:

דבר דומה מצוי בספר תהלים, המזכיר בקצרצרה את המחלוקת הכפולה, אבל נוקב בשמות דתן ואבירם ואינו מזכיר את שמו של קרח: מזמור קו (טז) וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה’: (יז) תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם: (יח) וַתִּבְעַר אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים:

מעבר לערעור על הנהגת משה ומנהיגותו וחמור מזה – בהיות משה ואהרן נבחרי האל, ובזה מזדהים דתן ואבירם עם קרח ובני לוי נגרריו, חוטאים דתן ואבירם בעוד שני עניינים חמורים:

הסירוב לדבר עם משה, חוצפת יתר כלפי כל מנהיג, כל שכן שליח ה’. בנוסף, זוהי פגיעה בצלם האדם באשר הוא אדם, שהתברך ע”י הבורא ב”רוח ממללא” כדי שיוכל לתקשר ולפתור סכסוכים ע”י שיפור ההבנה ויישוב חילוקי דעות בכוח הדיבור.

השמצת הארץ והתרפקות על הגולה ע”י ניצול לרעה של כוח הדיבור. 20 פעם נזכר בתנ”ך הביטוי “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ”, מהם 15 פעמים בתורה. תואר זה ניתן לארץ כשהוא נאמר לראשונה ע”י ה’ למשה במעמד הסנה. בכל המקרים פרט לאחד הכוונה לארץ הקודש, ורק פעם אחת מיוחס הביטוי לארץ מצרים, לבית עבדים – בדברי דתן ואבירם דלעיל: “הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר??” והם חוזרים על הביטוי בפסוק הבא, הפעם בשלילה כלפי ארץ ישראל: “אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ”, [אולי משום שהיא, לדברי המרגלים, “ארץ אוכלת יושביה”]. זוהי גישה גלותית מובהקת לפיה ארץ ישראל היא לא מתנה אלא מכה [ח”ו] ואילו הגולה היא “אמריקה” – מדינת זהב, הארץ הנכספת. כפירה בטובה ובעיטה גסה במתנת אבינו מלכנו.

ולמגינת לבנו, עד היום חיים בעולם ובארץ יהודים רבים שעדיין חשים כך, חרף המציאות הטופחת על פניהם.

אבל אנו מברכים בברכות ההפטרה על דברי הנביאים “ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם” – נתנחם בנבואת יחזקאל: פרק לו (כו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: (כז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: (כח) וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים: