קנאה אינה דרך, זה פשוט וברור. הקנאים הגדולים כמו אליהו ולפניו פנחס, שילמו מחיר על קנאותם. אליהו הוחלף על ידי אלישע נביא החסד השופע נסים, ופנחס, שמחמת קנאותו סירב לבוא אל יפתח  בכדי להתיר את נדרו, נענש ונסתלקה ממנו רוח הקודש. השאלה היא האם  לקנאות יש  מקום בבחינת פריצת דרך כיוצא מן הכלל הבא לעורר את הכלל. אולם עדיין מדובר במציאות מאוד מסוימת. הרב אייל ורד מנסה לברר מהי אותה מציאות?


הרב אייל ורד (אתר רבני צהר)

בדרך כלל אנו מצליחים להבדיל בין הרע לבין הטוב. מי שעושה חטא, מודע לעובדה שמדובר במעשה לא נכון ומקולקל. אלא ששערי תירוצים לא ננעלו, והאדם מתרץ לעצמו כל מיני תירוצים שיש בהם כדי להצדיק את חולשתו.

לעתים ישנה גלישה למצב מסוכן בהרבה, והוא כאשר מתרגלים אל הקלקול. כשעיוות הופך מאורח לבן בית, מבצבץ לו לפתע הרהור קטן בלב השואל בעצם למה לא? מי אמר שזה לא טוב? מי קבע זאת? אולי דווקא זה כן טוב. השכל, שקל מאוד לתעתע בו, מתגייס גם הוא למשימה, ומהר מאוד מתחיל להביא חבילות של ראיות המצדיקות לכאורה את העניין, תוך שהכל מגובה במקורות ובסברות.

זנות, מכל סוג שהוא, בוודאי נמנית על אחת מחולשותיו של האדם. זו גם הסיבה בגללה היא נעשית במידה מסוימת של הסתר כשהיא לא ממוסדת. לא בכדי צורפה המילה “בושת” לתחום זה ובצדק. אולם כשזנות מפסיקה להיות בעיית היחידים, והופכת לתופעה לאומית בבחינת “ויחל העם לזנות אל בנות מואב”, מה שצפוי הוא שהשלב הבא יהיה הצדקת העניין: מי אמר שזה אסור? ולמה שזה יהיה אסור? כך גם מספר המדרש:

“מה עשה (זמרי בן סלוא) הלך וקבץ כ”ד אלף מישראל והלך אצל כזבי בת צור, א”ל השמעי לי, אמרה לו בת מלך אני וכן צווני לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהן. אמר לה אף אני נשיא שבט, ולא עוד אלא שאני גדול ממנו שאני שני לבטן והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתא והביאה לפני משה, אמר לו בן עמרם זו מותרת או אסורה, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?”

שאלתו של זמרי בן סלוא מאפשרת חילוקים שונים, למשל לומר שמשה לקח את בת יתרו לפני מתן תורה, מה שאין כן לגבי זמרי בן סלוא, אולם אין בחילוקים אלו די בכדי להקהות את עוצמת הארס שבשאלה.  ובאמת, משה לא עונה את התשובה הפשוטה הנ”ל, משום שברור לו שהיא לא תועיל.

כאן היא מקום הקנאות. הקנאי פועל כשהוא מרגיש בחום ליבו כי הסיטואציה שמולו מזויפת מתחילתה ועד סופה. אי אפשר להסביר תחושה שכזאת בכלים הגיוניים. זו תחושה המכירה בכך שאמנם הקושיות חזקות מן התירוצים, אולם יחד עם זאת הבסיס שעליה עומדת הקושיה הוא מזויף וריק מתוכן  ולכן אין לתת לו מקום כלל וכלל. הקנאי הוא מי שמגיע מבחוץ, ובשנייה אחת קולט את האבסורד שבמצב, תוך שליבו אומר לו ש ‘ככה זה לא יכול להיות!’.

דבר זה מזכיר אירוע שאירע ביום קבורת יעקב אבינו כפי שמתאר המדרש: “וכשבאו אל מערת המכפלה (לקבור את יעקב) בא עליהם עשו הרשע מהר שעיר לערער ריב אמר להם מערת המכפלה שלי הוא. מה עשה יוסף? שגר את נפתלי שהיה יודע לכבוש במזלות להביא כתב שהיה ביניהם מ”נ נפתלי אילה…אל תיקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר. חושים בן דן היה פגום באזניו ובלשונו אמר להם מה זה? אמרו בשביל אותו האיש שאין מניח אותנו לגמול חסד עם יעקב אבינו. מה עשה? נטל את חרבו והחתיך את ראשו אל מערת המכפלה ואת גוויתו שלחו אל הר שעיר.”

יוסף והאחים עסוקים בניהול משא ומתן עם עשיו על קבורתו של יעקב, ומנסים להוכיח את צדקת טענתם וחושבים כי יש כאן רק עיכוב פרוצדוראלי הנובע מכך שהמסמך המוכיח את המכירה לא בפניהם. בה בעת חושים בן דן, שהוא אמנם חרש ועילג בדיבורו, קולט את המצב לאשורו. הוא מבין כי אין מדובר בעיכוב משפטי. העיכוב הוא רק תרוץ לביזיון שעשיו מבקש לבזות את יעקב אחר מותו, והבנה זו היא שמעוררת בו את רוח הקנאה.

מקום הקנאה הוא כאשר ישנה פריצת גדר הפוכה. כאשר הרע מתיימר להציג את עצמו כלגיטימי ושגרתי, ומציג את עצמו כנושא פורמאליסטי שראוי לדון ולהתפלפל בו בפתח אוהל מועד. או  אז מתעוררת הקנאה ואומרת: עד כאן!

קנאות אינה דרך, וייתכן וזו גם הסיבה בגללה בפרשה שלנו מבקש משה מה’ שימצא מנהיג ‘ היודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד’. היום היינו קוראים למנהיג שכזה “מנהיג מכיל” ולא רק מנהיג מוביל. מנהיג שכזה הוא בוודאי היפך הקנאות.

אולם יש מקום לבחון את עצמנו במבט נוסף, ולשאול האם העובדה שאיננו קנאים נובעת רק מסבלנות צרופה, או גם משום שהתרגלנו לראות את השבת נרמסת בחוצות ואת עניני הפריצות הולכים ותופסים את מקומם בחזית, בלי להתבייש בלי להסתתר “כי ככה זה היום”? והדוגמאות רבות ומגוונות.

קנאה מעידה על חום הלב, על נקודת צער שבוערת בפנים ורצון לשנות. רק כשקיימת הבערה הפנימית הנ”ל, אז טוב שתבוא הסבלנות ותמתן. אולם אם ישנה רק מתינות ואין בערה פנימית, אזי נוצר מושג הלקוח מעולם הכלכלה- מיתון. נוצרת דריכה במקום.

יש מקום לקנאה. יש מקום למנחת קנאות של כל אחד מאיתנו. לקנאה לשם שמיים המלווה בחום הלב ובתחושת דחיפות ונחיצות. את הקנאה הזו נעטוף בסבלנות ואהבה כנגד כל רוח, והיא תהיה המנוע הפנימי שישמור עלינו מההתרגלות המסוכנת ותיחקק בנו לברית שלום.

פורסם באתר “צהר”