“וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות י”ט ח’)

האמירה “נעשה ונשמע”, נחרטה בהיסטוריה האנושית כהתבטאות חדשנית, אשר הקדימה את זמנה, ואשר הותירה את רשמה בעולמות עליונים ותחתונים כאחד, כדברי המדרש:”אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב ברכו ה’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו…” (שבת פ”ח.)

על פניו, אמירה זו מבטאת התבטלות והכנעה. עם ישראל נכון להתמסר כליל לרצון הבורא מתוך אמונה מוחלטת בכוחו ובחכמתו האינסופית. ברם לאור פרשנות זו לא ברור במה מייחדת התבטאות זו את כנסת ישראל? הרי חלק ניכר מהדתות ומהכתות שבעולם מושתתות על התבטלות המאמין כלפי האל.

יתר על כן, קשה לאמוד מהו הערך המעשי של לנכונותם של בני ישראל לקיים את הציווי האלקי מבלי ששמעו אותו קודם לכן – כפי שמתריס המין כלפי רבא: “עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו (עם פזיז אתם שהקדמתם את פיכם לאזניכם באמריכם “נעשה ונשמע”)” (שבת פ”ח.)

מהו, אם כן, פשר האמירה “נעשה ונשמע”. מדוע מתייחד עם ישראל באמירתו זו?

הרב קוק מסביר, כי בני האנוש נבראו עם אינסטינקטים בריאים, אינטואיציה וכשרונות מגוונים, אשר אינם נרכשים במוסדות חינוך, כי אם טבועים בטבעו הפנימי של כל אחד ואחד: “כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד, הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה.” , (מאמרי הראי”ה א’, 171)

הוצאתה אל הפועל של אותה חכמה פנימית אינה כרוכה בהכרח בלימוד מוקדם, ב”שמיעה”, כי אם במעשה. למשל, אומן מסוגל ליצור יצירה אומנותית גם מבלי שנכח ולו בשיעור אומנות אחד, וזאת תודות לכשרונו האומנותי המולד. עם זאת, לימוד אקטיבי של תורת האומנות עשוי לסייע לאומן בפיתוח כשרונותיו הטבעיים ובשכלולם. אף אמן בעל פוטנציאל מבטיח זקוק ללמידה מתמדת לפיתוח כישוריו.

ברוח זו, בכנסת ישראל טמון הפוטנציאל האלקי, החכמה הפנימית (בבחינת “נעשה”), ברם הוצאתה של חכמה זו מן הכוח אל הפועל, פיתוחה ושכלולה כל אלה תלויים בשינון התורה, ובלמידתה המתמדת (בבחינת “ונשמע”).

נמצאנו למדים, כי בכוח הלימוד והשמיעה לחשוף את עולמו הפנימי של האדם, את נשמת האלקים שבקרבו. ברם לעיתים עלול לימוד בלתי נכון ובלתי מוכוון להוביל לתופעה הפוכה – לטשטוש הזהות העצמית של האדם ולהסוואת אישיותו, ובלשון הרב קוק: “רק בני אדם העלולים להיות נבוכים על ידי מהומות המדע המזויף, צריכים התאמצות לשוב אל הטבע הטהור הנפשי שלהם.”

המילים “מדע מזוייף” מרמזות על עץ הדעת, אשר סימל עיסוק בידע החיצוני לאדם, שאין בינו לבין עושר חכמתו הפנימית של האדם ולו דבר. ולראיה, כי האכילה מעץ הדעת לוותה בהתכחשות של אדם וחוה לקב”ה ולעצמם, ולהסוואת עולמם הפנימי באמצעות התכסות בעלי תאנה ובריחה: “וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:” (בראשית ג’).

ברוח זו מבקר הרב קוק את מנהגם של מחנכים “מלומדים” כלשונו, אשר מעבירים למחונכיהם מידע רב, אך אינם מגלים לתלמידיהם את הכוחות הטמונים בהם, ואינם מעצימים את הפוטנציאל הגלום בתלמידיהם באמצעות החומר הנלמד, ובלשונו: “באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני ומוסיפים תבן על המדורה. משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות והלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם והאני הולך ומשתכח.”(בקשת האני העצמי, מוסר הקודש).

במעמד הר סיני משחזרים בני ישראל את התכונות הטרומיות עימן נברא האדם הראשון, חוזרים בני ישראל לעצמם, לכוחם: “ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן” (שבת קמ”ו.).

עובדה זו משתקפת באמירה המהדהדת “נעשה ונשמע”, בני ישראל שבו להרגיש את התורה באופן העמוק והטבעי ביותר. הם לא הוצרכו לשמוע תחילה את דבר ה’, כיוון שחשו את רצונו. השמיעה היתה משנית, על מנת לפתח ולשכלל את חושינו הטבעיים, ובלשון הרב קוק: “ואנחנו במעמד הר סיני…באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים… ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל התרבות המזויפת של האנושיות” (מאמרי הראי”ה, שם).

זהו סודו של לימוד התורה האמיתי. התורה אינה חכמה חיצונית המוסיפה לנו מידע. התורה מלמדת אותנו על עצמנו וחושפת עבורנו את טבעינו האמיתי. משכך לימדונו חז”ל: “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ” (עבודה זרה י”ט.) המעלה העליונה בלימוד תורה הינה מעלת הלימוד מתוך חיבור והזדהות פנימית – “מקום שלבו חפץ”.

התורה אינה מצמצמת את האדם ומבטלתו, כי אם מעצימה את האדם וחושפת את כוחותיו הסגוליים להתקדם, לשנות, לחולל מהפכים לטובה. אדם חייב לשאוף לאימוץ נכון ומושכל של התורה, אשר לא תישאר תורת ה’ גרידא, כי אם תהפוך להיות תורתו הוא, כפי שדרשו חז”ל: “…ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה” (שם).

זה כוחה של האמירה “נעשה ונשמע” במעמד הר סיני הפלאי. מעמד בו שבנו לקב”ה, שבנו לעצמנו ולמדרגתנו – “ישראלים טבעיים טהורים”.