פרשתנו פותחת בדברים של משה אל ראשי מטות בני ישראל: ”איש כי ידור נדר לה’…”. (במדבר ל’, ב’) מדוע משה מכוון את דבריו אל ראשי המטות, דווקא? אם הדברים מכוונים להגיע אל העם בסופו של דבר, האם לא יהיה ראוי יותר לפנות בעניין חומרת הנדר אל כלל ישראל – כפי שנראה ממדרש ילקוט שמעוני: ”אמר להם הקב”ה לישראל: הוו זהירים בנדרים ואל תפרצו בהם, שכל הפורץ בנדרים, סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כופר בי, ואין לו מחילה לעולם. שנאמר: ”כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשוא” (שמות כ’, ז’). אמר להם הקב”ה לישראל: לא תהיו סבורים שמותר לכם להישבע בשמי אפילו באמת, שאין אתם רשאים להישבע בשמי בשום פנים”.

נראה שציווי שהתורה מצווה בעניין נדרים, מופנה קודם ע”י משה לראשי המטות, משום שהכוח לביטול נדרים ניתן בידי חכמי התורה, המנהיגים הרוחניים וההלכתיים אשר עומדים בראשי המטות. נראה שהתורה הקדימה תרופה למכה, סוף מעשה – במחשבה תחילה: כאשר אדם ”פשוט” מישראל נודר נדר, על דעת חכמים הוא נודר. כך שאם היה הנדר מנוגד לדעת חכמי התורה, הרי שבכוחם להפקיע את הנדר מעיקרו. עיקרון זה נראה בהמשך הפסוקים, כאשר לומדים שבכוחו של הבעל להפקיע את נדרי אשתו. זאת, מתוך הנחה שכאשר האישה נודרת הרי היא עושה זאת על דעת בעלה. אם היה הנדר שלא על דעתו הרי שניתן להפקיע אותו מעיקרו. מאחר שהתורה רוצה להדגיש את החשיבות שיש לתת למחשבה שלבסוף, היא מקדימה את הדיבור אל ראשי המטות, ללמדנו שעניין התרת נדרים מתבסס ונסמך על דעת חכמי התורה, והאמונה בכוחם. ניתן לראות את החשיבות שהתורה מייחסת לעקרון זה של אמונת חכמים – שבכוחם לראות סוף מעשה במחשבה תחילה, מכיוון נוסף: התורה הקדימה את הציווי בענייני נדרים אל ראשי המטות קודם, כדי לא לגרום בקרב בני ישראל מצב ”הפוך על הפוך” – מתוך זה שיראו שניתן לבסוף להתיר את הנדרים, יבואו האנשים ”הפשוטים” לידי מצב של ריבוי נדרים. משה רבנו יודע שפעמים רבות אדם שנודר פועל מתוך מניע אמוציונאלי רגעי, מתוך סערת רגשות. אך לבסוף, הנודר אינו יכול לעמוד ולקיים את נדרו. לכן התורה אומרת: ”וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא” (דברים כג, כג). וכך מובא גם בקהלת (פרק ה’, א’-ה’): אל תיבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני הא-לוקים. כי הא-לוקים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים. כאשר תידור נדר לא-לוקים אל תאחר לשלמו, כי אין חפץ בכסילים. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. אל תיתן את פיך להחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף הא-לוקים על קולך וחיבל במעשה ידיך”.

עניינו של הנדר שונה במהות משאר המצוות שבתורה. התורה אינה מצווה ואף לא מבקשת מאדם לנדור. האדם הנודר, הוא עצמו יוצר את הציווי, הוא ביוזמתו קובע את התנאים והמגבלות שיחולו עליו. קטגוריות חדשות נוצרות בהבל פיו של האדם הנודר, והוא משבש את הסדרים המוכרים והקבועים, עד שלבסוף חורג מהמוסכמות – ממה שהוא עצמו נדר והפך עבורו ל”מוסכם” ו”מקובל”. עם זאת, ”מוצא שפתך תשמור ועשית” (דברים כ”ג, כ”ד). אנו רואים את הקלות שבה אדם עלול להכניס את עצמו למצבים שמהם הוא לא ידע כיצד לצאת. אולם משעה שאדם נודר נדר חובה עליו לקיימו. וחז”ל אמרו דברים חמורים ביותר על הנודר ואינו מקיים. בתוספתא במס’ חולין, (פרק ב’ הלכה י”ז) נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בכך: ”ר’ מאיר אומר – טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. טוב מזה ומזה שלא תדור כל עקר. ר’ יהודה אומר – טוב אשר לא תדור משתדור. ולא טוב מזה ומזה. מביא כבשתו לעזרה וסומך עליה ושוחט.” מדעתו של רבי יהודה נראה, כי הוא מתחשב בסכנה שאדם יוצר לעצמו מגבלות ותנאים שספק אם יוכל לעמוד בהם. אולם להשקפתו, אם האדם עמד במציאות שהוא יצר בנודרו – זה המצב הראוי. מולו, מתייצבת דעתו של רבי מאיר, לפיה עדיף לו לאדם שלא ידור כלל וכלל.

אמרנו שהתורה פתחה והקדימה את הציווי לראשי המטות, שנותנים דעתם אל הסוף. אם נתבונן בסוף – במצב של התרת הנדרים, נראה דבר מדהים ביותר: למרות תוקפו של הנדר, יש לאדם אפשרות ”לחזור” כביכול לרגע שבו הוא נדר ולנתח את מצבו: אם בשעה שנדר, היה יודע לאיזה מצב יגיע, לאילו התפתחויות יוביל אותו נדרו, הרי שלא היה נודר. זהו הבסיס להתרת נדרים. ואם אומרים אנו שהאדם מקבל אפשרות לבחון מחדש את מה שכבר נעשה והיה, הרי שיש כאן מצב מעניין – שני דברים שסותרים זה את זה: מצד אחד, כל אדם צריך לקחת בחשבון את ההשלכות שצפויות בעתיד בשל החלטותיו, בשל נדרו. אולם מצד שני, רואים שבהזדמנויות שבהן האדם נתקל, שלא נתן דעתו עליהן מראש, הוא יכול לנצל את המצב וכבר לתקן את דעתו הראשונה מעיקרה.

הבסיס של רעיון זה, שבו עומדים שני הדברים הללו הסותרים האחד את השני, הוא למעשה הבסיס של רעיון התשובה. תשובה מגיעה מהמילה ”לשוב”, לחזור. ניתנת אפשרות לאדם שהחטיא את המטרה, לחזור לנקודה שממנה התחיל החטא – ההחטאה – הפספוס, ולתקן את המצב. עם זאת, כדאי ללמוד מכאן שישנם מצבים שלא ניתן לקחת בחשבון מראש מה תהיה התוצאה של המעשים של האדם. לכן, אם מדובר בדברים שבין אדם לבין עצמו – כפי שראינו בנדרים, ואפילו בין אדם לבין הקב”ה – כפי שראינו מרעיון התשובה, אזי ישנה אפשרות למצוא פתח להתיר נדרים או לתקן דברים שנעשו ולעשות עליהם ”תשובה”. אבל, אם מדובר בדברים שבין אדם לבין חברו, המצב שבו אנו עלולים למצוא את עצמנו לפתע, הוא ”מעוות לא יוכל לתקון”. לכן באמת הקדימו חז”ל מחשבה למעשה. לכן, כפי שראינו פנתה התורה קודם למנהיגים ולחכמי התורה. מהם עלינו ללמוד עד כמה עלינו להיזהר, הן בנדרים הן בין אדם למקום ולחברו, ובכל מקרה לחשב את ההשלכות של מעשינו מראש.

 

דבר תורה לפרשת מטות-מסעי לע”נ א”מ ר’ יצחק אייזיק ב”ר יעקב דב סופר ז”ל

פורסם לראשונה בדתילי