באחת מנבואות הנחמה של ירמיהו משמיע הנביא את הדברים הבאים: “וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה, נְאֻם ה’ לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה’, וְלֹא יַעֲלֶה עַל-לֵב; וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ, וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד. (ירמיהו ג, טז) מנבואה זו עולה רעיון רדיקאלי, הרבה מעבר למעשה של משה. משה שבר את לוחות הברית לנוכח העם המחולל סביב עגל הזהב, אולם תחתם עלה לקבל לוחות אבן שניים אותם הניח בארון הברית.

לעומתו ירמיהו שובר את עצם הרעיון של ארון הברית המכיל את הלוחות, ותחתיו מעמיד חזון אחר בו ירושלים כולה הופכת להיות כסא ה’ – “בָּעֵת הַהִיא, יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה’, וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל-הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה’, לִירוּשָׁלִָם…” (שם יז) לאור נבואה זו מעשה שבירת הלוחות של משה מתרים שבירה עמוקה בהרבה שתתרחש בעתיד בו ארון הברית ‘לא יעלה עוד על לב’. אולם מה פשרו של שינוי זה? לשם כך עלינו להעמיק בנבואות נוספות של ירמיהו מהם הולך ונרקם חזון אחרית הימים. וכך הוא מנבא: “הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה’ וְכָרַתִּי, אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה’.” (שם, לא, ל-לא)

ירמיהו מבטיח ברית חדשה שתיכרת בין ה’ לעמו השונה מהותית מברית שנכרתה ביציאת מצרים (ובוודאי, אין זו אותה “ברית חדשה” שבדו להם הנוצרים מליבם) ברית מצרים הייתה ברית של “החזיקי בידם” כמו מבוגר האוחז בילד בידו ומוציאו בעל כורחו. ברית של יחסי כפייה ובעלות, שנענו מצד העם, ברצון למרוד ולפרוק עול. לעומתה הברית העתידית תהייה שונה בתכלית: “כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם ה’, נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.” (שם, לב) אין כאן שינוי בעצם התורה, אלא שינוי בייחסנו כלפיה. באותה ברית חדשה דבר ה’ לא ייחקק על לוחות אבן, אלא על לוח ליבם של ישראל.

וכשהדברים מתקבלים על הלב, נובעים מתוך הלב, משתנה היחס מיחסי אדנות ויראה ליחסי אהבה הדדיים “והייתי להם…והמה לי”. ירמיהו ממשיך ומתאר את השינוי: “וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת ה’: כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, נְאֻם ה’ כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.” (שם, לג)

התורה תפסיק להיות תורה הטרונומית – זו הבאה מבחוץ, ומצריכה לימוד ושכנוע חיצוני ותהפוך לתורה אוטונומית בו האדם מתוך עצמו יגיע לידיעת אלוקים. לתהליך שינוי עמוק זה של קבלת ‘לוחות של הלב’ ישנה תוצאה נוספת “וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, וְדֶרֶךְ אֶחָד, לְיִרְאָה אוֹתִי, כָּל-הַיָּמִים–לְטוֹב לָהֶם, וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם.” (לב, לט) באופן פרדוקסאלי דווקא התורה האוטונומית, אמונה אליה יגיע האדם בעצמו, תביא לאחדות הלבבות המכוונים כולם אל מקורם האחד.

מה המשמעות המעשית של נבואה זו? דומני שטמון בה הפשר לתופעות אותם אנו חוזים בימינו, ימי שיבת ציון. אנחנו לא פעם אוחזים באופן אוטומטי באותם דרכים של הדורות הקודמים להנחלת המסורת ע”י דור האבות. בדרך זו נדרשים הבנים לקבל עליהם את מסורת האבות בצייתנות ולהנחיל אותה לדור הבא. והנה דומה שמשהו התקלקל . הבנים מסרבים לקבל באופן אוטומטי את מורשת האבות אם הם לא ‘מתחברים’, אם הם לא בוחרים בעצמם. וזה מעורר בנו לא מעט כעס ותרעומת ‘מנין יש להם את החוצפה הזו? מי הם בכלל!’. אולם על פי נבואת ירמיהו אלו תופעות צפויות, שהנם חלק מהותי מתהליך הגאולה באחרית הימים. עלינו להבין שאנחנו צריכים לשנות גישה ולאמץ את הדרך עליה מדבר הנביא. עלינו לפנות ללב, לעודד תהליכי התפתחות אישיים, להכיר בכך שהתלמיד עצמו צריך לעצב את האישיות שלו, לגבש את הזהות העצמית ואת ערכיו. עלינו לתת אמון בישרות הטבעית של הבנים ולכוון אותם לגלות אותה ולהעמיקה. עלינו להפוך להיות יותר מנחים ומאפשרים את עיצוב ובניית הזהות ופחות מכתיבים וכופים.

ומכאן נבין את עומק דבריו של ריש לקיש: “‘(הלוחות הראשונים) אשר שברת’- אמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת”( אשר=אשרי, שבת פז ע”א) שבירת הלוחות לא הייתה מקרית, גלום היה בה את אותו חזון העתיד של ירמיהו “נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה”. יהי רצון שנזכה למימושו במהרה בימינו, ונתחיל מלבנו שלנו.