פרשת ‘כי תצא’ ידועה בכך שכלולות בה 74 מצוות, יותר מבכל פרשה אחרת, מתוכן 27 מצוות עשה. שתיים מהן – לאו ועשה – מצויות בפסוק (ה) בפרק כד: “כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח”: נתמקד במשמעות הרחבה של מצווה תקפ”ב [582 מתוך 613] לפי מנין המצוות בספר החינוך: “מצווה שישמח חתן עם אשתו שנה ראשונה”.

המצווה הקודמת באותו פסוק, ספר החינוך מצווה תקפ”א: “שלא להוציא חתן מביתו כל שנה ראשונה. שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר ללכת במסעות רחוקים…” – נראית כאמצעי להשגת התכלית של שמחת המשפחה בכלל והאשה בפרט. שמחת הכלולות ובעקבותיה שמחת החיים של בני הזוג בצוותא לאורך כל החיים המשותפים היא מרכיב רוחני ונפשי חיוני בחיים. ערכה של שמחה זו הוא כה רב עד שהנביא משתמש בה כדי להמחיש את שמחת האל הגואל בגאולת ישראל הנגאלים: ישעיהו פרק סב (ה) “…וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ”: עדות לכך היא התוספת “שהשמחה במעונו” בהקדמה [הזימון] לברכת המזון, תוספת שנאמרת רק בסעודות השבוע הראשון לאחר החתונה. בציווי “וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ” מלמדת אותנו התורה כי שמחה זו אינה רק מצב רצוי, כפי שמצטייר ממבט ראשון, אלא שאנו, הבעלים, מצווים על כך ואחראים לכך. אנו חייבים לנהוג באופן הראוי כדי לשמח את נשותינו במעשים, בדיבורים ואף במחשבות. לא רק איסור לפגוע, להכעיס ולהעציב, בחינת “סור מרע”, וגם לא הסתפקות בשוויון נפש של רוגע ושלווה, אלא שחייבים לגרום להתעלות של שמחה ואושר – בחינת “ועשה טוב”. הלכה למעשה משתמע מכך שמדובר במצווה – כי מוטלת עלינו הבעלים חובה לשמח את הרעיה גם אם בנסיבות מסוימות, לרוב חריגות, לא בדיוק נוח לנו הדבר ואולי אף קשה לנו: עייפות, לוח זמנים עמוס, התחייבויות קודמות, תרעומת על התנהגות או התבטאות לא הולמת של הרעיה, חילוקי דעות, חילופי דברים, קוצר רוח של אחד מבני הזוג, עצבנות, תסכול, עצב, צער, כעס, רוגז ועוד ועוד סיבות מוצדקות או לא. מה שמשדרג את המצווה לאתגר משמעותי.

לרוב יש פער ניכר בין הרצוי דלעיל מחד ובין המצוי והצפוי מאידך. לכן לא רק אנו חייבים להתאמץ כדי לשמח אלא גם זולתנו. לא רק הבעל מצוּוֶה להיות סמוך לאשתו שנה ראשונה אלא שהתורה מטילה גם על הרשויות לסייע לו במסגרת המצווה הקודמת: ” לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר”, ספר החינוך “שנמנע החתן מלצאת מביתו … ונמנע גם כן שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו ללכת למלחמה או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה”. וחשוב ביותר – השכל הישר אומר שגם האשה צריכה לשתף פעולה עם בעלה במאמציו לשמח אותה. שבת שלום.