מצוות הבאת הביכורים למקדש, שבה פותחת פרשתנו, נזכרה בתורה כמה פעמים. מסקירת הופעותיה של המצווה בתורה למדנו על שמותיה המתחלפים: “ראשית בכורי אדמתך”; “קרבן ראשית”; “בכורי כל אשר בארצם”; “תרומת ידכם”; “ראשית פרי האדמה”. השם “ביכורים” (שאינו מופיע בפרשתנו) אינו מיוחד רק למצווה זו: אף מנחת העומר (ויקרא ב’, יד) ומנחת שתי הלחם (שם כ”ג, יז) קרויות כך, שכן אף שתי אלה מובאות מראשית קציר השעורים ומביכורי קציר חיטים. וגם בשמות “ראשית” ו”תרומה” היא שותפה עם כמה מצוות נוספות.

מסקירה זו של השמות יש ללמוד כי מצוות הביכורים שייכת לקבוצת מצוות ה”ראשית”, שעמן נמנות גם תרומה ותרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, בכור בהמה ופדיון בכור האדם ועוד. ואכן, שמותיהן של כל מצוות הראשית הללו דומים ומתחלפים ביניהם.

נותני הטעמים למצוות כתבו בטעמי המצוות הללו טעם משותף אחד, ורק ניסחוהו בצורות שונות ומגוונות בהתאמה לכל מצווה. טעם זה הוא כי נתינת ה”ראשית” מכל דבר מהווה הכרה באדנות ה’ על כל קנייננו ובכך שהוא מקור הברכות שבהן נתברכנו .- היינו מתוך הכרה באדנותו של הקב”ה, אנו מצווים בעצם נתינת הביכורים להודות על הטוב שגמלנו. אין זה משנה אם השנה היתה פוריה או לא, אם ירדו הגשמים אם לאו- עדיין אנו מצווים להכיר תודה על הניתן לנו בין אם מעט בין אם הרבה. ספר החינוך מביא את טעמו: משורשי המצווה… נזכור ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם, על כן נצטווינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות. ומתוך הזכירה… נהיה ראויין לברכה ויתברכו פֵּרותינו. טעם זה הינו טעם אוניברסלי דתי. אם כן היינו מצפים לקרוא בהמשך על הכרת התודה לריבונו של עולם על התבואה ועל הברכות ששם עימנו. אך ההלכות המיוחדות למצוות הביכורים מוכיחות את הקשר ההיסטורי של עם ישראל לבוראו ועל כן הכרת הטוב אינה רק על התבואה של השנה אלא על הקשר ההיסטורי שלנו עם בורא עולם. למעשה מודה מביא הביכורים על חסדי ה’ בהיסטוריה של עם ישראל למן ימי האבות ועד לירושת הארץ. כיצד מתקשרת סקירה היסטורית זו (שמקומה בהגדה של פסח דווקא טבעי ומובן להבאת הביכורים?

ראשית מתחילת הפרשה אנו מודעים לישביתנו על הארץ ולתנובת פרותיה רק אחרי שנאמר “והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה” היינו זכותינו על הארץ היא רק כאשר הקב”ה נותן לנו את האפשרות לרישתה. וממשיך בדבריו של היחיד לפני הכהן הגדול המתאר את “ארמי עובד אבי” ואת יציאת מצריים ואת ירושת הארץ. וניתן היה לשאול מדוע אם הדברים המובאים הם בבחינת מצווה היסטורית מדוע אין הציבור אחראי לכך אלא מצווה על היחיד לעשותה . כאן אנו חוזרים לעיקרון המלווה את יהדותינו-“חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” , בעצם אמירת פסוקים אלו, בעצם הבאת הביכורים אנו ממשיכים את השרשרת, אנו מוסיפים עוד חוליה לשרשרת הדורות הבלתי ניתנת לשבירה של המשכיות עם ישראל ולכן אם נביט לאחור בניתוחינו את הפרשה לא משנה כמות היבול השנתית של כל אחד ואחד, לא משנה ההצלחה או הכישלון האישי,משנה החזרה על המעשה שנה בשנה כדי להמשיך את הרצף של חובתינו האישית לראות את עצמינו כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של עמינו.שבת שלום.