כאשר אנו קוראים ספר, אנו מניחים בד”כ, כי סדר המאורעות מסופר בו על פי סדר התרחשותם. אך לא תמיד הדבר נכון, ואנו מכירים ספרים שונים שמטעמים שונים, אינם בנויים בצורה כרונולוגית. בפרשתנו אנו מוצאים ויכוח על השאלה, האם התורה השתמשה כאן בסדר המאורעות כפי שקרו, או לא.

אנו פוגשים את יתרו, חותן משה, המגיע למדבר סיני, כדי לפגוש את חתנו, ולאחד בינו לבין משפחתו. התורה אינה נוקבת בתאריך מסויים של הביקור הזה, אך לפי סדר הקורות בפרשה, הוא התרחש עוד לפני מעמד הר סיני. אך לא כל המפרשים מקבלים את סדר הפרשיות כסדר המאורעות:

בני ר’ חייא ור’ יהושע בן לוי [חלקו זה על זה], [א]חד אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, ו[א]חד אמר: יתרו אחר מתן תורה היה! (תלמוד בבלי מסכת זבחים קטז. ) המניע לדברי האומר שיתרו בא לפני מתן תורה, ברור לחלוטין, שהרי זהו הסדר בו כתובים הדברים בתורה, ואין סיבה להניח שהוא אינו תואם לסדר במציאות.

אך מה מניע את הסוברים שיתרו בא אחרי מתן תורה ? ומה בעצם אכפת לנו כל כך האם הגיע לפני או אחרי ?

רמז למניע זה, ניתן אולי למצוא באפיזודה המרכזית בביקורו של יתרו. למחרת הגיעו, הוא רואה את חתנו, משה, יושב ושופט את העם לבדו, מן בוקר עד ערב. יתרו מבין מייד, כי דרך השיפוט הזו לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן, ומציע למשה רפורמה ארגונית מקיפה:

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל … וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:

משה שומע לקול חותנו ובוחר את המועמדים שיהיו מעתה השופטים בעם.

ועתה לויכוח שהוזכר לעיל. אם מדובר בסיפור שהתרחש לפני מתן תורה, הרי שאין הוא שונה מהרבה סיפורים אחרים, על יועץ חכם, שמשנה את התרבות הארגונית בארגון מסויים.

אך, אם מדובר על סיפור שהתרחש לאחר מתן תורה, הרי שהוא מחדש לנו דבר חשוב. ניתן היה להעלות על הדעת, כי החשיבה האנושית, דינה להיפסק לאחר מתן תורה. ניתן היה לחלק את ההיסטוריה לשני חלקים – זה שלפני מתן תורה, בו בני האדם חיו ופעלו, לפי הרגשתם והבנתם, וזה שלאחר מתן תורה, בו נתן הקב”ה הנחיות ברורות כיצד לחיות את החיים, וייתר את הצורך בחשיבה וביוזמה האנושית.

מי שסובר שיתרו בא לאחר מתן תורה, מבין כי סיפורו בא כדי להפריך את דרך המחשבה הזו, ולומר, שהאדם היה, ועודנו שותף עם הקב”ה בעיצוב העולם, והתורה לא נועדה להחליף שותפות זו, אלא להוסיף עליה.

ונקודה נוספת. בדבריו למשה אומר יתרו:

אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱ-לֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם:

אך כאשר מקבל משה את דבריו, אומרת התורה:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר:

בעוד שבדברי יתרו נזכרת עצת ה’, משה מיישם את דבריו מייד ללא התייעצות עם ה’. יתרו, חושש כנראה, שאם לא יערב את העצה הא-להית בעניין, לא יואיל משה לקבל את דבריו. אך משה רבנו בעצמו, מבין, כי אם לפי ההבנה האנושית, אין שום סתירה בין הצעתו של יתרו, לבין דברי ה’, הרי שאין צורך להתייעץ, ואפשר לקבוע את הדברים לבד.