דבר תורה פרשת חוקת– “וכי נחש ממית וכי נחש מחיה”? – בדברים אלה ביטאו חז”ל את יחסנו העמוק לפרשת נחש הנחושת. האם אין פה סתירה בעקרונות תורת ישראל.
הרב יובל שרלו מציע – להתרחק מתפיסות שגויות.


דבר תורה פרשת חוקת
צילום:דב ירדן באדיבות המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות

כי נחש ממית וכי נחש מחיה – בדברים אלה ביטאו חז”ל את יחסנו העמוק לפרשת נחש הנחושת.

פרשה זו נראתה בעיני חכמינו כסותרת שני יסודות עיקריים של תורת ישראל.

ראשון בהם הוא ההתנגדות להפעלת העולם בכוח המאגיה. למעט מצווה אחת (סוטה, בה עסקנו בהזדמנות קודמת) אין התורה מבססת את ההתנהגות האמונית והדתית על כוחות שאינם כוחות טבעיים.

התורה אוסרת בעל אוב וידעוני, דרישה אל המתים וניחוש.

לפי דברי הרמב”ן איסור זה אינו נובע מהעובדה כי מדובר בשקר או כי העוסקים בכך מאחזים עיניים. להפך, טוען הרמב”ן, המוחש לא יוכחש, לאמור: יש בידי אמצעים אלה לסייע ביד האדם להגיע אל אמיתות מסוימות.

אף על פי כן התורה אוסרת זיקה לכוחות אלו.

התורה ציוותה “תמים תהיה עם ד’ אלוקיך”, ובכך הרחיקה את האדם מקשר עם כוחות שהם מחוץ לעולמנו הטבעי.

היסוד השני שנחש הנחושת סותר הוא העמדת הכל על הבחירה החופשית הטובה. לא יעלה על דעתם של חכמינו כי מבט על נחש נחושת הוא שישנה את ההנהגה האלוקית ששלחה נחשים נגד עם ישראל.

תביעות התורה אינן מתמצות במעשים סמליים, כי אם בתשובה ובתיקון המידות, ואין ריבונו של עולם שולח נחשים נגד עמו במטרה לגרום להם להביט על סמל.

התורה כולה מדברת על ההכרח בשינוי דמות האדם, אמונתו, מעשיו הטובים, החסד והצדק, ואין היא קוראת לאדם לעשות מעשים סמליים. על כן בארו חז”ל את מעשה נחש הנחושת בדרכה האמיתית של תורה.

דרך זו רואה במעשה הנחש רק אמצעי שהוא מבוא לתיקון ולשינוי הנתבע.

בשעה שהתבונן אדם בנחש התעוררו בו רגשי תשובה וקירבת אלוקים, והוא עבר מהפך פנימי אמיתי – שעבוד ליבו לאבינו שבשמיים. כתוצאה מכך השתנה האדם בשינוי אמיתי ותיקן עצמו, ובזכות זו היה ראוי כי הקב”ה ישיב לו את חייו, ויסלק את אימת הנחשים ממנו.

חלק בלתי נפרד מבשורתה הרוחנית והאמונית של הציונות הדתית טמון בפרשנות עמוקה זו של חז”ל, ובנאמנות הבלתי מסויגת של משנתם, אשר תבעה מן האדם להרחיק עצמו מתפישות שגויות אלו, ולהעמיד את מעשיו הטובים ואת בחירתו הנאמנה במוקד.

בשנים האחרונות דומה כי נשתבשו כל המערכות:

שבחם של רבנים בא לידי ביטוי ביכולתם לעשות מעשים של קבלה מעשית; המחפשים מזור לחוליים הולכים אל בעלי אב וידעוני; כדי למצוא את זיווגך ראוי כי תיסע לעמוקה; קברו של ר”נ מבראסלב החליף את מקומה של ירושלים ועוד ועוד. הצד השווה שבכל אלה הוא בקשת התיקון בדיוק באותה דרך נגדה נלחמו חכמינו בביאור פרשת נחש הנחושת.

למעלה מכך, יש לזכור כי חזקיהו המלך כתת נחש הנחושת דווקא בשל טעויות אלה, ולא זו בלבד שמעשיו לא זכו לביקורת של חכמים, כי אם עוד שבחוהו על כך.

בשורתנו לעולם הרוחני והאמוני חייבת להיות בדיוק הפוכה – גדולתו של רב תימדד לאור יכולתו לקרוא לציבור השומע לו לשוב בתשובה, ולהפך את מחשבותיהם מרע לטוב; כדי להינצל מתאונות דרכים צריך לעשות דברים בפועל –

מנהיגה ראויה ברכב שהוא גם תקין, ועד למעשה צדקה וחסד בלקיחת טרמפיסטים וסיוע לנהגים במצוקה; המחפש את זיווגו ישקיע בתיקון מידותיו ורגישותו, ויכולתו לצמצם עצמו כדי לתת לאחר להיכנס; החולה ישוב בתשובה מלאה, וכמעשי אבותינו ידור נדרי מחלה, בהם הוא מתחייב כי בהבריאו יתקן עולם ושנה את פני המציאות לטובה יכולתו הדלה; המבקש לקרוא לריבונו של עולם יעשה זאת בכוח בחירתו הטובה ולא מכוחו של מעשה מאגי.

מעל כל אלה מתנוססת התפילה הראויה.

אין התפילה פעולה מאגית, ואין אנו מאמינים כי היא משנה את פני המציאות. אנו רואים בה את התעלות האדם אל בוראו, לאחר שתיקן עצמו שב בתשובה ו”מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה”.

מכוחה של תפילת אמת זו הוא מבקש מריבונו של עולם כי ישעה אל תפילתו, ואלוקינו שהוא שומע תפילה מאזין לתפילת עמו ישראל ברחמים. ( מתוך אתר מרכז ישיבות בני עקיבא)