מבין שלושת האבות, דווקא יעקב הוא המושווה יותר במדרשים לאדם הראשון, דווקא הוא מצווה “פרה ורבה”, דווקא ממנו יוצאים השבטים, מהו המשותף בין יעקב לבין אדם הראשון שמזכה אותם באותה הברכה , ממה נובע הדמיון?


דבר תורה פרשת באמבין שלושת האבות, דווקא יעקב הוא המושווה יותר במדרשים לאדם הראשון. במדרשים מופעים ביטויים כמו “שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם הראשון” (יופיו של יעקב, מעין יופיו של אדם הראשון”) ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב’ שבטים” ועוד.

בפרשה שלנו אנו מוצאים עוד ביטוי המשותף דווקא לאדם הראשון וליעקב דווקא מכל האבות: “פרו ורבו” שנאמר לאדם ו”פרה ורבה” שנאמר ליעקב.

מדוע ? מהו המשותף בין יעקב לבין אדם הראשון שמזכה אותם באותה הברכה ? ברכת פרו ורבו נאמרה במשך ההיסטוריה לארבעה נמענים: הראשונים היו בעלי החיים. זוהי ברכה טבעית, וההולדה וגידול הצאצאים נחשבים לחלק אינטגראלי מעולם החי. בעל חיים קשור לצאצאיו בצורה טבעית, ואין הוא עורך להם מבחני התאמה כדי שידאג לכל צרכיהם.

שני הנמענים הבאים הם אדם הראשון ונח. גם כאן אין בחירה, אלא המשכיות נטולת תנאים. כל צאצאיו של אדם הראשון הם “בני אדם”, וכל צאצאיו של נח הם “בני נח”, ללא יוצא מן הכלל. אצל אברהם ויצחק היה הסיפור שונה. אברהם בחר את יצחק, ודחה מפניו את ישמעאל ואת בניו האחרים. יצחק בחר בסופו של דבר את יעקב, ודחה מפניו את עשיו. ומה קורה אצל יעקב ? את התשובה אנו מקבלים מספר פסוקים לאחר הברכה אותה קיבל יעקב: “ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל פ”

איך שלא נסובב את העניין, מדובר כאן כנראה במעשה חמור למדי. המעשה הזה נעשה על ידי בנו בכורו של יעקב, ראובן.

אך בזה לא מתמצה העניין המיוחד של פסוקים אלו. ראינו כבר חטאים רבים לפני כן, ונראה גם אחרי כן. אך כאן קורה משהו בפעם הראשונה – בניגוד לאברהם שדוחה את ישמעאל מפני יצחק, ובניגוד ליצחק הדוחה את עשו מפני יעקב – התורה מסיימת לאחר אתנחתא קלה ואומרת: ויהיו בני יעקב שנים עשר

זוהי גם משמעותה של ברכת “פרה ורבה” הנאמרת ליעקב. כמו החיות, ולהבדיל אדם ונח, שצאצאיהם כמותם בכל מקרה, כך גם יהיה בעמו של יעקב, עם ישראל. אין בחירה בין הצאצאים, ואין דחיה של המוצלח פחות מפני המוצלח יותר, אלא “ויהיו בני יעקב שנים עשר. זוהי ההלכה הידועה “ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא”. כמובן, המשפט הזה אינו בא להסיר אחריות מעל מי שבחר בדרך שגויה, אלא להפך להטיל אחריות על הסובבים אותו. הוא מטיל אחריות על כל הורה שבניו אינם הולכים בדרכו, להמשיך ולדאוג להם כבניו ממש, גם אם אין הוא מסכים עם מעשיהם. וברמה של העם כולו הוא מטיל בצורה דומה גם אחריות על כל אדם לדאוג לאחר, לצרכיו החומריים והרוחניים גם אם אין הוא יכול להסכים לדעותיו או הלך חייו.

וכאן אנו מבינים גם, מדוע נקרא עמנו “עם ישראל”, ולא עם אברהם או יצחק. רק משעה שנקבע, שאין דוחים אף אחד החוצה, גם אם מעשיו אינם תואמים לרצוי, נהפכנו מאנשים פרטיים לעם. זוהי הזכות והאחריות, להיות לעם.

הרב יוקי מאיר, רב קהילת “לכו נרננה” ברעננה.