לכאורה נראה כי הדבר נתון במחלוקת בין יוסף לאחיו. יוסף האמין איפוא כי החלום הינו מסר נבואי מאת ה’, כפי שעולה מכך שפעל למימוש חלומותיו (ראה רמב”ן בראשית מב’ פס’ ט’) ומיחסו לחלומותיהם של שר המשקים ושר האופים, ואילו האחים ואף יעקב תפסו את החלום כדמיון או הזיה, כפי שעולה מפירושו של הרמב”ן (בראשית לז’ פס’ י’): וטעם מה החלום הזה אשר חלמת… כלומר מה החלום הזה, אינו כלום שתגידנו, כי אינם אלא דברים בטלים. או טעם הגערה לומר איך נשאך לבך לחלום החלום הזה, אין זה כי אם גובה לב ונערות שיעלו דברים כאלו על לבבך….

אמנם נראה כי במבט מעמיק יותר אין לומר כי יש פה מחלוקת לגבי מהות החלום, אלא רק לגבי אופיים של חלומותיו הספציפיים של יוסף או אפילו רק על פירושו אליהם. על מנת להבין את הדברים נראה את האופן בו מגדיר הרש”ר הירש את החלום (בראשית כ’ פס’ ג’): הרי זה מצב… [בו] הרצון החופשי כבול, הגוף והרוח פועלים על פי חוקים אחרים… בחלום חסר השכל הפעיל של הנשמה: מחשבות ודמיונות ארוגים ואחוזים אלו ואלו, מתקשרים על פי קשרי אסוציאציה מקריים, מפני שהשכל האנושי המודע – איננו מחזיק ברסן המחשבות. כל חלום אינו אלא ‘חלמות’ – נסיגת הפסיכה אל מצב שבעובר. במצב זה, לא האדם הוא החושב ומדמה – אלא המחשבות והדמיונות פועלים באדם, בתוך נפשו. באותו מצב יש והקב”ה אומר את דברו לאדם… בחלום השלוח מאת ה’, ה’ הוא הוא השכל הפעיל.

על פי דבריו נאמר כי מחלוקת יוסף ואחיו הייתה על פירוש ומשמעות החלומות של יוסף עצמו, ולא על מהותו של החלום. האחים סברו כי אין חלומותיו, או ליתר דיוק: הפרשנות שלו לחלומותיו, אלא דברים בטלים, ואילו הוא סבר כי הוא קלט מתוך חלומו מסר מאת הקב”ה (אמנם, מעירים הפרשנים, בשלב כלשהו הם מבינים כי דבריו היו נבואה מאת ה’, ראה רד”צ הופמן בראשית לז’ פס’ יא’; רש”ר הירש בראשית לז’ פס’ יא’). נראה כי אצל יוסף היכולת לקרוא את החלום ולקלוט ממנו את דבר ה’ הייתה לתכונת אופי, כפי שאנו נוכחים לדעת בסוף פרשתנו בסיפורם של שר האופים ושר המשקים ובתחילת פרשת מקץ בה הוא מסביר את חלומותיו של פרעה. יוסף ניחן ביכולת ייחודית שניתנה לו מאת ה’ לקלוט את דברי הנבואה החבויים בחלומותיהם של בני האדם.

מאפיין נוסף יש להתנהגותו של יוסף בפרשתנו – האמונה בחלום. אמונתו של יוסף בכך שאכן דבר נבואה נגלה אליו בחלומו היא מוחלטת. אין הוא מטיל בה כל ספק, אף שהאחים עושים כן. הרמב”ן (בראשית מב’ פס’ ט’) מסביר כי אמונתו בחלום והרצון לקדם את התגשמותו היוו יסוד לכל הדרך בה הוא התנהל במצרים: וכן אני אומר שכל העניינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון? אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.

הרמב”ן מסביר כי הסיבה לכך שיוסף לא הודיע ליעקב על ישיבתו במצרים הייתה מתוך רצונו לסייע להגשמת החלומות, ובאופן דומה הוא מסביר שם כיצד שאיפה זו הניעה את כל הדרך בה הוא התנהל עם אחיו במפגש עמהם. אף הגאון מווילנא פירש את ההתנהלות של יוסף עם אחיו ע”פ עקרון זה, וכך הוא מסכם (אדרת אליהו בראשית מב’ פס’ ט’): ולכך הקדימה התורה ‘ויזכור יוסף את החלומות’ להודיע שכל מה שעשה לא עשה אלא מרוב צדקתו שיקויימו החלומות שלא להכחיש רצון וגזירת עליון, וזהו כלל התורה.

כל חייו של יוסף התנהלו איפוא סביב השאיפה להתגשמות החלום הנבואי שלו. כל מעשיו נבעו מתוך המגמה להביא להתגשמות חלומותיו. החלום היה הדבר שהנחה את חייו. מעיין להשוות בין האופן בו נתפס החלום בידי התורה לבין האופן בו הוא נתפס בשיח החברתי כיום.

נראה למשל קטע מנאומו המפורסם של מרטין לותר קינג I have a dream (28.8.1963):

יֵשׁ בִּי עֲדַיִן חָזוֹן הַמֻּשְׁרָשׁ בָּחֲלוֹם הָאֲמֶרִיקָאִי. יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי יוֹם אֶחָד תַּעֲלֶה וְתָּבוֹא אֶמוּנָה עֲמֻקָּה: אָנוּ אוֹחֲזִים בְּאֱמֶת צְרוּפָה כִּי כֹּל הָאָדָם נִבְרָא שָׁוֶה. יֵשׁ בִּי חֲלוֹם, כִּי יוֹם יָבוֹא וְעַל פִּסְגוֹתֶיהָ הָאֲדֻמּוֹת שֶׁל ג’וֹרְגִ’יָה, הֵן צֶאֱצָאֵי הָעֲבָדִים וְהֵן צֶאֱצָאֵי הָאֲדוֹנִים יוּכְלוּ שֶׁבֶת אַחִים גַּם יַחַד וְאֶל שֻׁלְחָן אֶחָד הַסֵב. יֵשׁ בִּי חֲלוֹם, כִּי יוֹם יָבוֹא וּמְדִינַת מִיסִיסִיפִּי, הַנּוֹטֶפֶת זֵעַת אִי צֶדֶק וּבְאִישַׁת אֵשׁ שֶׁל עֹשֶׁק, תָּמִיר אֵלֶּה לִנְוֵה חֹפֶשׁ וָצֶדֶק. יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי אַרְבַּעַת יְלָדַי הָרַכִּים, יִחְיוּ יוֹם אֶחָד בְּאֻמָּה בָּהּ אֵין אָדָם נִשְׁפַּט עַל פִּי צֶבַע עוֹרוֹ אֶלָּא עַל פִּי תּוֹחֶלֶת תְּכוּנוֹתָיו…

החלום המקראי היה איפוא ביטוי לדבר ה’, בניגוד לחלום המודרני שהוא ביטוי לכמיהה פנימית של האדם. בתנ”ך החלום הינו פנייה של האל אל ברואיו, ואילו בימינו החלום נתפס כביטוי של נקודה פנימית של האדם. למרות השוני נדמה לי כי אפשר ולדבר אחד מכוונים שני הפירושים. “נבואה ורוח הקודש באים, בדבר ד’, מפנימיותו של אדם” כותב הרב קוק. לשיטתו אין הנבואה דבר החיצוני לאדם, אלא ביטוי של הנשמה האלוקית הטבועה בו. על פי זה אפשר לבוא ולומר כי אין החלום המקראי והחלום המודרני עוסקים בשני חלומות מסוגים שונים, אלא מדברים כל אחד על צד אחר של החלום, שבאמת כולל את שני הצדדים גם יחד. הוא דבר ה’ וביטוי לשאיפה פנימית גם יחד, שכן השאיפה הפנימית יסודה בנשמה האלוקית אותה נתן ה’ באדם. החלום הינו ביטוי איפוא לכמיהות פנימיות של האדם ששורשן בנשמתו האלוקית. חלומי שלי הוא בעצם חלומו של הקב”ה.