כל פעם שמעגל השנה סב על צירו ופרשות המשכן חוזרות (והשנה ממלאות הן ארבע שבתות) עולים בי הרהורים על המטען האומנותי העצום, על מעיין היצירה העברי המוצא ביטויו בפרשות המשכן ובתיאור מקדש שלמה. לאן יכולנו להגיע מבחינה אמנותית אם לא היו פוקדים אותנו אותם אסונות לאומיים, חורבנות וגלויות?… בלב מעיין היצירה העברי ניצבת דמותו של רב אומן אחד – בצלאל בן אורי.

אבקש בדברי הבאים לשרטט כמה קווים לדמותו: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה…” (שמות לה ל-לא). מה פשר אותה קריאה בשם?

כך מסביר הרמב”ן: והטעם כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם והיודעים ורגילים בהם, בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה. ועוד שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן”

ניתן לשמוע את הד ההתפעלות העצומה של הרמב”ן לנוכח אומן גאון “והנה הוא פלא”. הפלא על כך שבבית העבדים המצרי בו עבדו ישראל בפרך, צמח בעל כשרון כל כך רחב ועמוק המחייב לרוב הכשרה מרובה ומעמיקה שוודאי הייתה חסומה בפני עם ישראל. והנה בצלאל בסיטואציה כה קשה וכנגד כל הסיכויים, הופך לאמן גדול.

טמון כאן פלא נוסף הוא ההתפעלות האנושית לנוכח תופעת האומן הגאון באשר הוא. אמנים המצליחים לדלג מעל זמנם ומעל עמל יומם, מצליחים להקדים ולקדם את האנושות אל העתיד תוך שהם מעניקים לה מתנות יקרות. בשעה ששכניו של בצלאל קמו מידי בוקר ליום עמל מפרך עצמות, וחזרו לעת ערב כדי ליפול על משכבם נטולי כוחות “מקוצר רוח ועבודה קשה”. בצלאל קם מידי בוקר הביט בזיו הטבע, התמלא ברוח יוצרת וביקש למלא את העולם ביופי. בצלאל למרות עבודת הפרך הצליח ברצון כביר ללמד את עצמו את כל אותם מלאכות שיום יבא, כך האמין, ויהיה בהם צורך. מידי לילה כשהיה שוכב על יצועו בבטן רעבה, ליבו ודמיונו הגו ביצירות וצורות חדשות לאין שיעור. איש לא ראה ולא ידע כיצד קם אמן גדול שכזה רק יודע מחשבות וכשבאה השעה קראו בשם.

מה עוד היה בו באותו אמן גאון? הייתה בו ‘רוח אלוקים’. הייתה בו ‘חכמה’ – היכולת ללמוד מאחרים. הייתה בו ‘תבונה’- היכולת להבין דבר מתוך דבר, יצירתיות. הייתה בו ‘דעת’- רוח הקודש הנדרשת ליצירת משכן ה’ וכליו כדי לכוון בהם כראוי (רש”י). “ובכל מלאכה”- מורכבות מלאכת המשכן חייבה שליטה מוחלטת בעבודה עם חומרים שונים ומיומנויות מגוונות ובצלאל שלט בכל אלו. היה בו הכשרון לרתום אחרים למפעל האדיר, כאן נדרשה יכולת שיתוף: “הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.” יכולת הוראה והסברה בהירה “וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ: “ומעבר לכישרון צריך גם מסירות נפש “וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת-הָאָרֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:” (לז, א) מסביר רש”י: “לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים נקראת על שמו”

חז”ל הפליגו בפלא היצירה של המשכן עד שהשוו אותו למעשה הבריאה: “בשלושה דברים הללו נברא העולם, שנאמר (משלי ג): ה’ בחכמה יסד ארץ. כונן שמים בתבונה. (שם) בדעתו תהומות נבקעו. ובשלושה דברים הללו נעשה המשכן, שנאמר: ואמלא אותו רוח אלהים, בחכמה, בתבונה, ובדעת. ובג’ דברים הללו נבנה בית המקדש… (שמות רבה פרשה מח)

לצערי האמנויות נמצאות בתחתית סדר העדיפויות הלימודי במסגרות החינוכיות שלנו, האם אנחנו מאפשרים ומעודדים את צמיחתם של אמנים ורבי אמנים? האם מוכנים אנחנו להפסיד את בצלאל הבא?…

המדרש לא מסתיים כאן ומוסיף גם את חזונו לעתיד: “וכן, כשיעמוד הקב”ה לבנותו, לעתיד לבא, בשלושה דברים הללו נבנה, שנאמר (משלי כד): בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן….” אמן.