אנו מגיעים לסיום הקמת המשכן וכליו ודווקא ברגע השיא  נאמר על משה-“ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד…” – תמוה בהסתמך על מעמדו של משה.


משכן ה’ נבנה בעמל רב לפי פקודתו של משה, תחת ידיהם של איתמר בן אהרון, בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך. עכשיו מתארת לנו התורה את שלב ההקמה הסופי של המשכן:

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו.. . וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. (מ’, י”ז – ל”ג).

 משה מנצח על המלאכה מתחילתה ועד סופה. מבניית האדנים ועד למסך. ולפתע נעצר ברגע השיא:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (ל”ד –ל”ה).

 נשאלת השאלה: מדוע נוכחותם של כבוד ה’ והענן מגבילים את משה מלהיכנס אל אוהל מועד? הרי רק בפרשה הקודמת משה דיבר עם הקב”ה באוהל ההתוועדות שנמצא מחוץ למחנה, פנים אל פנים בענן הכבוד, ופעמיים על הר סיני, קודם לכן:

וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל. וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. וְדִבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל – רֵעֵהוּ.                (ל”ג, ט’-י”א).

ובכן, לכל אדם בעולמנו ‘המקום שלו והזמן שלו’ וכך גם למשה. רק במקום ובזמן בהם משה ממלא את ייעודו, מוקנית לו ‘גישה חופשית’.

כשהוא מגיע לשיא ייעודו – בזמן מתן תורה – הוא זוכה לקבל הסבר מפורט מדוע רק לו מתאפשרת הכניסה לשטח הענן: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. (י”ט, ט’).

 ייעודו של משה היה לבנות את אוהל מועד בלב המחנה ולהדריך בו את הכוהנים, אך לא לעבוד בו בהמשך.                             אישור הכניסה הבלעדי לשטח ענני הכבוד, לא היה תקף עבור משה במשכן – היות ושם לא היה ייעודו.

ואולי מדובר בהכנה לרגע כואב עוד יותר – סוף המסע במדבר. משה משלים ומסיים את ייעודו כמנהיג במדבר, ומאבד בשל כך את הזכות להיכנס לארץ:

 וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד, עַד-דָּן… וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. (דברים ל”ד, א’-ה’).

בשני המקרים, משה ענק הרוח והחזון, נותן את ההשראה וההדרכה ל’קבלני הביצוע’: אהרון בעבודת הקודש היום-יומית ויהושע בכיבוש הארץ.

ואז.. רגע לפני השיא, במקום הנכון ובזמן הנכון, מפנה את מקומו.