שתי נשים נושא יעקב אבינו בפרשת השבוע: רחל ולאה. אמנם אופי הקשר בינו לבין כל אחת מהן הוא שונה בתכלית. רחל היא האישה האהובה אותה יעקב אוהב כבר ממבט ראשון עת פגש אותה בבאר. אותה, ולא את לאה, מבקש יעקב מידי לבן – “ויאהב יעקב את רחל, ויאמר: אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה” (בראשית כט’, יח’). לאה לעומת זאת הינה האישה השנואה (בראשית כט’, פס’ לא’), דבר הניכר מאוד מהשמות אותם היא נותנת לילדיה הראשונים – “ותקרא שמו ראובן, כי אמרה כי ראה ה’ בעניי כי עתה יאהבני אישי” (בראשית כט’, פס’ לב’). הבחנה חדה זו בין רחל ללאה אף עולה מהערת הכתוב: “ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה” (בראשית כט’ יז’). רשב”ם על אתר ביאר את המילה רכות כ”נאות”, והסביר הנצי”ב מוולאזין ב’העמק דבר’:

והכוונה שהיו נאות אבל מפני רכותן לא היתה יכולה לרעות בצאן משום שאור השמש היה מזיק להן.

ורש”ר הירש לעומתו הסביר:

במקום לומר: לאה היתה יפה פחות, הרי זו לשון נקיה להבליט ולקלס את מה שהיה יפה גם בה: עיניה היו רכות ועדינות, בניגוד לרחל שהיתה כולה יפה”.

הדמות של לאה העולה מפירושיהם היא דמות של אישה שהיא פחות יפה ומוכשרת מרחל. היא דמות חלשה, הם במראיה והן בכישוריה. זאת בניגוד לרחל שהייתה יפת תואר ויפת מראה, ואף האחות אשר נשלחה לרעות את צאן לבן אביהן. רחל היא איפוא האחות האהובה, היפה, המוכשרת והמוערכת, ואילו לאה הינה האחות ‘סוג ב’ – פחות יפה, פחות מוכשרת, וממילא פחות מוערכת. יעקב נושא לאישה הן את האישה השנואה – לאה (בעל כרחו), והן את האישה האהובה – רחל. באופן פשוט המערכת הזוגית המיוחדת הזאת הייתה אמורה להמשיך להתנהל באופן זה – רחל תהיה האישה השולטת בבית, האהובה, היפה, המוכשרת, אותה הכל יאהבו ויעריכו, ואילו לאה תדחה לשוליים, ותהיה האישה הדחויה בבית, וחייה האומללים יתמקדו בניסיונות לזכות במעט אהבה מיעקב. אך ברגע זה מתרחש מפנה: “וירא ה’ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה” (בראשית כט’, פס’ לא’). הקב”ה פותח את רחמה של לאה והיא יולדת בנים ליעקב אשר מחזקים באופן משמעותי את הקשר והאהבה בניהם (ראה רש”ר הירש לבראשית ל’, פס’ לב’ – לה’). רחל לעומת זאת נותרת עקרה, וככל הנראה זה לא במקרה. הרש”ר הירש מסביר באופן יפהפה את פשר מעשהו זה של הקב”ה: יש לשים לכך שהגרעין העיקרי של עם ישראל לא יצא מאותה אם, שיעקב – במדה שהתורה מגלה – בחר בה בראש וראשונה על פי הרושם החיצוני של יופיה הגדול בלבד. הקב”ה לקח דווקא את העלובה והמדוכאה ועשה אותה לאם הבנים של עמו… ודווקא לאה העצובה זכתה לשמחה בביתה ובנישואיה, ואילו רחל, המאושרת, נתנסתה בתוגה ובצער.

בשלב זה מתערער מצבה של רחל בבית. היא שהייתה האשה היפהפייה, המוכשרת והאהובה על יעקב מרגישה עתה כי אט אט קרנה של לאה עולה אצל יעקב והילדים המשותפים מקרבים בינה לבין יעקב. רחל חוששת כי במציאות זו היא תדחק לפינה, ולאה היא זו שתהפוך להיות האישה של יעקב, וזו הממשיכה איתו את זרע אברהם ועם ישראל. אמנם, אף על פי כן, היא עדיין מאמינה באהבת הנעורים של יעקב אליה, ובמעין נואשות היא פונה אליו: “הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי” (בראשית ל’, פס’ א’), כפי שמבאר זאת הרמב”ן באחד מפירושיו לפרשייה זו: ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער, דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר, ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה. ‘ויחר אף יעקב’ – שאין תפילת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים, ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים…

בנקודה זו רחל מגיעה למשבר של ממש. היא באה מכוח אהבת יעקב אליה לבקש שיתפלל עבורה, והוא דוחה אותה מעל פניו. היא שנאמר עליה “ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה” (בראשית כט’, פס’ כ’), שתמיד הייתה בראש בכל מקום שהייתה, שזכתה תמיד בקלות בכל מה שרק רצתה בו, מגיעה לנקודה בה היא לא מסוגלת לממש את מאוויה. הילדה הכי יפה בגן מרגישה בפעם הראשונה דחויה ובזויה. בשלב זה היא מבינה כי הפיתרון הוא בפנייה לה’ בתפילה – “והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפילת יעקב שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה” (רמב”ן, שם). היא אף משלבת מאמץ אנושי בכך שהיא מבקשת מלאה את הדודאים אותם מביא לה ראובן בנה. במה מועילים הדודאים? “רחל מבקשת לקבל מן הדודאים האלה כדי להשתמש בהם להשגת ההריון” (רד”צ הופמן, פירוש לבראשית ל’, פס’ יד’). הדודאים היו איפוא תרופה המועילה להריון. התפילה של רחל מתוך משברה נענית בידי הקב”ה – “ויזכור אלהים את רחל, וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה…” (בראשית ל’, פס’ כב’). רק שמגיעה רחל לשעת משבר, רק שהיא מגיעה לתודעה לפיה לא הכל מגיע לה, הרי שהיא נענית וזוכה בילד המחדש את אהבתו של יעקב אליה. רחל היא סמל לאדם המוצלח. זה שטוב לו בכל, שמצליח בהכל, שכולם אוהבים ומעריכים אותו. אדם כזה מרגיש שהוא במקום יציב, הוא מרגיש שמתוקף מעמדו הכל מגיע לו, והוא לא מסוגל להבין את המציאות שדברים לא מסתדרים כפי שהוא ציפה. הוא לא מוכל לקבל מציאות בה הוא נכשל, ובה הוא נדחה בידי החברה. אדם החי בתודעה כזו נמצא במצב לא בריא שאינו מאפשר לו התקדמות ואף יכול להוביל לבעיות בתחום המידות. ההתקדמות בעבודת ה’, האהבה לזולת וכל עבודת המידות צריכות להיות מושתתות על מקום של משבר, על מקום של חוסר, ורק מתוך כך האדם יכול לפעול כראוי בעולם ולבנות את עצמו. בהקשר זה יפה היא דרשתו של ר’ יעקב יוסף מפולנאה על הסולם אותו רואה יעקב בחלומו (תולדות יעקב יוסף לפרשת לך לך): כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיעה השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, רצה לומר כשהוא סובר שהוא רחוק מה’ יתברך והוא מוצב ארצה והוא מן היורדים הוא קרוב להשם יתברך וראשו מגיע השמימה, וכשסובר שהוא קרוב להשם יתברך וראשו מגיע השמימה והוא מן העולים, אז הוא רחוק מהשם יתברך ומוצב ארצה והוא מן היורדים.

“אין שלם מלב שבור” (הרבי מקוצק)