“ויאמר ה’ אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם…” (במדבר כ”ה, ד’).

בפרשת יתרו מתוארת יראת ה’ כאחת המטרות של התגלות ה’ בסיני. כך נאמר שם: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ”.

והנה בפרשתנו אנו מוצאים תיאור של מה שאירע בזמן מתן תורה: “וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ: הֵן הֶרְאָנוּ ה’ אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ … קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה’ אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה’ אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ”.

עם ישראל ירא מפני המעמד הנפלא שזכה לו ומבקש לשמוע את שאר התורה על ידי נביא ולא מפי ה’. מה היא התגובה לבקשה זו של ישראל? רש”י כותב שמשה דאג מטענתם: “התשתם את כוחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני? “.

משה אינו מבין הכיצד מוותר העם על עבודה מאהבה, שדרגתה גבוהה יותר ואינו חפץ בהשגה הגבוהה של מעמד סיני, אלא מעדיף על פניה לשמוע את שאר התורה מפי נביא. וכתב הכלי יקר: “שמשה נצטער על שלא עבדו מאהבה כי כל אוהב מתדבק אל אהובו והירא מתרחק ממנו, ומשה נצטער על מה שאמרו: ‘קרב אתה ושמע’ (והם יעמדו מרחוק), כי הריחוק מורה על היראה”.

אבל ה’ משיב לו: “וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי: שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם. לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי …”.

וכתב הרמב”ן: “והקדוש ברוך הוא הודה לדבריהם ואמר: ‘היטיבו כל אשר דברו’, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו”.

וכן מצינו בספרי שישראל אף קיבלו שכר על יראתם, וכך אמרו: “‘היטיבו אשר דברו’… הא למדת שבשכר יראה שיראו זכו שיעמדו להם נביאים”.

ולמדים אנו מכאן שאף שעבודת ה’ מאהבה דרגתה גבוהה היא עד מאוד, שיבח המקום את תגובתם של ישראל שנרתעו מחמת יראתם וביקשו להתרחק. ואמר למשה שטוב הוא, אף שלא יקבלו את כל התורה ממנו בעבודה מאהבה, ובלבד שיראת ה’ תהא על פניהם לבלתי יחטאו, וכדברי הרמב”ן שהיראה ישרה היא בעיניו. ומשה עצמו, כך נהג בעצמו בהתגלות הראשונה שזכה לה בסנה, שנאמר: ‘וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים’, ואף הוא זכה לשכר על אותה יראה שבגללה הסתיר פניו. כך נאמר בתלמוד: “בשכר ‘ויסתר משה פניו’, זכה ל’ותמונת ה’ יביט'”. ויתירה מזאת מצינו אצל האוהב הגדול, אבינו אברהם, שלאחר מעשהו הגדול בפרשת העקידה אמר לו ה’: “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה”.

ותמיהה רבה יש כאן. הלוא שנינו: “גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה”, ואם כן אברהם שבוראו קרא לו כבר: ‘אַבְרָהָם אֹהֲבִי’, לאחר שעמד בנסיון הנורא של העקידה זוכה הוא לתואר שלכאורה נראה כפחות ממנו: ‘ירא א-להים’? ובשפת-אמת על פרשת וירא: “ומקשין: הלוא עבודתו של אברהם היתה בחינת אהבת ה’ שהיא למעלה מעובד מיראה, ולמה ייחס לו הכתוב ‘ירא א-להים’?… אלא שהקדוש ברוך הוא ניסה אותו במידת היראה דווקא כי עיקר מידתו הייתה האהבה והקירבה, וכאן עמד מרחוק בחינת היראה…שבא עתה למידת היראה”.

ובעולת-ראיה על פרשת העקידה: “שגם אהבת א-לוהים … צריכה להיות נצרפת באש היראה העליונה”.

האהבה – קירבה יש בה, והיראה – ריחוק. בודאי שהאהבה גדולה היא, שמדבקת את האדם לבוראו, אבל מצוות עשה של היראה מחויב בה גם האוהב הגדול. גם מי שזוכה לאהבה, ישר בעיני ה’ שייצרף גם במידת היראה, ואף שעל ידה מתרחק הוא, גם ריחוק זה נחוץ הוא בעבודה. הרמב”ם בסוף מורה-נבוכים מתאר שתכלית כל המצוות כולן הוא להביא את האדם ליראת ה’: “וכבר ביאר יתעלה כי תכלית מעשי המצוות כולן הוא השגת ההתפעלות הזו … כלומר יראתו יתעלה … אמר: ‘אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובה בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה’ א-לוהיך’, התבונן איך ביאר לך כי המטרה בכל דברי התורה הזאת תכלית אחת והיא ליראה את ה’. והתכלית הזאת מושגת במעשים … אבל ההשקפות אשר העניקה לנו התורה והן השגת מציאותו יתעלה ואחדותו מביאות לנו את האהבה”.

שתי מצוות הללו, האהבה והיראה, נחוצות יחדיו לעובד ה’. הטיבו כל אשר דברו באהבה וביראה.