לפני כ80 שנה ישב ברוסיה חוקר מחונן בשם פאבלוב ושיחק בכלבים. הוא גילה את אחת התגליות החשובות ביותר בפסיכולוגיה – הרפלקס המותנה. כאשר כלב רואה אוכל הוא מתחיל לרייר (=להזיל ריר). אם נצלצל בפעמון 10 שניות לפני כל הגשה של אוכל, הכלב יזהה את הקשר, ויתחיל לרייר כבר בצלצול, למרות שאין קשר אמיתי בין הפעמון לאוכל.

רפלקס הפוך, מופיע בשבת זו. בכל פעם שמתחילים לקרוא את פרשת דברים, הגרון נעשה קצת יבש והבטן מקרקרת. קריאת הפרשה הזו בכל שנה מסמנת את הכניסה לשבוע שחל בו תשעה באב.

האם גם כאן הקשר בין הסימן (פרשת דברים) לבין המטרה (צום תשעה באב), הוא מקרי בלבד ? לא כך חשבו חז”ל. פסוק אחד מן הפרשה צד את אזנם – “אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם”. בפסוק זה הנקרא במנגינה העצובה של מגילת איכה, מציג משה את הקושי להנהיג את עם ישראל.

המדרש מזהה כאן קשר של ניגוד, של הזדמנות שהוחמצה:

“אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ‘אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי’, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים’אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד’ (הפסוק הראשון של מגילת איכה, הנקראת בתשעה באב)”. אך על מה בדיוק מבוסס המדרש הזה, האם רק על הדמיון שבמילת הפתיחה של הפסוקים, או על קשר עמוק יותר ?

רש”י על הפסוק “‘אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי'” אומר שהקושי של משה רבנו נבע מכך שבני ישראל לא ויתרו על שום הזדמנות של הגעה לבית משפט ושל סחיבת הדיונים ביניהם, וזאת גם בתקופה בה משה היה השופט היחיד.

אך הבעיה הטכנית של משה עדיין אינה מצדיקה קריאה עצובה של הפסוק הזה. אולי ניתן למצוא בעיה עמוקה יותר במדרש אחר מפתיע מאוד. התלמוד מחפש את הסיבה לחורבן ירושלים ואומר:

“לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה” ומי שקורא מתקשה להאמין, מכל הסיבות שבעולם, מצא התלמוד דווקא את קיום דין תורה כסיבה לחורבן ? מה רע בכך שעם ישראל ירצה להישפט דווקא לפי דין תורה ?

כאן יש לשים לב למילה אחת חשובה – “אלא”, במשמעות “רק”. אין שום בעיה עם מי שרוצה לדון בדיני תורה, וזהו אף דבר טוב ומומלץ, הבעיה נעוצה בראיית המשפט כחזות הכל, מבלי להותיר מקום גם לאפשרויות אחרות.

כאשר הכל שפיט, ישנה סכנה שהמדד היחיד לכשרותו של מעשה יהיה החוק, בלי להותיר מקום לשאלת המוסריות.

בחורה צעירה סיפרה לי, שלאחיה בן ה5 ישנו חבר הלומד בחיידר. יום אחד התארח החבר הקטן אצלם, וכאשר יצא מן הבית, לקח צעצוע ללא רשות. הם הלכו לביתו כדי לדבר אתו. בין השאר אמרו לו: הרי “לא תגנוב” מופיע בעשרת הדברות, איך לא התביישת לעשות מעשה כזה ? הילד חשב רגע ואמר: אני חושב שעדיין לא הגענו בחיידר למצווה הזו …

התפעלתי לשמוע מן הילד הקטן הזה במילים קצרות ופשוטות, מה שפוליטיקאים בכירים אומרים במילים ארוכות ומסורבלות. המילים התמימות הללו של הילד הקטן מקבילות לאיש ציבור שדבק בו רבב כבד של מעשה לא מוסרי. בתגובה הוא מזמין את מי שמעוניין לנסות לתבוע אותו בבית המשפט, כאילו שאם בית המשפט יקבע שלא עבר על החוק, המעשה שעשה הוא טהור וזך. ודאי ששורת הדין היא דבר חשוב שיש לעמוד בו, אך האם היא חזות הכל ?

“אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ‘איכה אשא לבדי’, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ‘איכה ישבה בדד'” – לו היינו זוכים לאמץ את ביקורתו של משה, היינו מחפשים בכל מעשה לא רק לצאת ידי חובת החוק, אלא גם את המוסר.

ועכשיו, שלא זכינו, הרי עלינו ללמוד את הלקח מן החורבן – הבית שנחרב על שורת הדין יבנה בע”ה על הסתכלות רחבה ומעמיקה יותר מבחינה מוסרית – לפנים משורת הדין.