בפרשתנו, זוכה עם ישראל לראשונה לטעום את טעם המן, לחם מן השמים. “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא” (שמות ט”ז ד’). המן אשר טעמו כצפיחית בדבש, הינו מאכל רב-טעמים אשר יורד בשפע, ללא כל מחסור. ” וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ” (שם י”ח).

אם אכן כך הוא הדבר, הרי שתזכורת נוספת על פרשת המן, המופיעה בספר דברים פרק ח’, לא תהיה מובנת כלל ועיקר. פרק זה עוסק רובו ככולו בירושת הארץ, בסכנת שכרון הכח – “וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה”, אך גם כאמור, בפרשת זכרון המן. “וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה–בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו–אִם-לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה’, יִחְיֶה הָאָדָם”.

הדברים מצריכים עיון. וכי היה רעבון המן? והרי נאמר שטעמו “כצפיחית בדבש”, שכל אחד קבל כפי המידה הראויה לו, אם כן הכיצד אומרת התורה שאכילת המן היתה בבחינת עינוי? רמז לדבר, ניתן למצוא בתלונות העם בפרשת חוקת (במדבר כ”א ה’)- ” וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל”, הרי שהעם טוען שהמן הוא אוכל קלוקל ואם כן כיצד מתיישב הדבר עם פרשתנו?

הרב חרל”פ בהארה נפלאה במי מרום ה’-“נמוקי המקראות”, עומד על סודו של המן. המן מוגדר בפי דוד המלך בתהלים “כלחם אבירים”, מזונם של המלאכים. בעוד המן השביע את הנשמה בהיותו מזון רוחני, הגוף נשאר רעב, מסביר הרב חרל”פ. המן היה אוכל ללא כל פסולת, “לחם מן השמים”, ואכן כשהיו ישראל במדרגה זו, לא הרגישו כל רעבון, ואולם כאשר ירדו ממדרגתם השמימית, חזרו להרגיש את רעבון הגוף ופתחו בתלונה “קצה נפשנו בלחם הקלוקל”.

ארץ ישראל הינה במדרגת “לחם מן הארץ”. זוהי ארץ אשר “לא במסכנות תאכל בה לחם”, בניגוד למציאות המן, לחם הרעבון. זוהי ארץ השפע, ארץ אשר כל בה כנאמר בהמשכו של פרק ח’ : ” כִּי ה’ אֱלֹקֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ”. בארץ ישראל, חווית החיים הרוחנית מושתתת על חווית חיים גשמית בניגוד מוחלט למציאות המדבר הגלותית. יהודי מאמין יכול לחיות חיים רוחניים מלאים בארץ ישראל, אך ורק אם יודע הוא גם את ערכה הגשמי.

אמנם, ביתרונה של הארץ המובטחת טמונה הסכנה. בעוד הרעבון של המן הזכיר לנו באופן עקבי וטבעי את המציאות הרוחנית שהיתה מורגשת מכל טעימה ממנו “לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה’, יִחְיֶה הָאָדָם”, השובע שבארץ ישראל, עשוי להשכיח את המציאות הרוחנית – “הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה’ אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.”. השפע הכלכלי והמדינה המתפתחת עשויים הם להוביל למציאות מוחלטת של התנתקות – ” וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה”. מציאות זו של שכחה והתנתקות הינה שורש כל רע. כאשר הכל מבוסס על “הלחם”, העוצמה הפיזית, מקור החיים ניתק ואנו מאבדים את עצמנו ואת עוצמתינו. “כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם”. כוחנו נובע ממוצא פי ה’ הטמון בלחם “כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה’, יִחְיֶה הָאָדָם”.

כאמור, חולשה עוצמתית וצבאית נובעת ממציאות של שכחה והתנתקות. המרפא לכך הוא זכרון המן, האספקט הרוחני שבכל דבר גשמי. התיקון יבוא מתוך חיזוק הזכרון והדבקות הרוחנית במקור כוחנו, בבחינת: “וְזָכַרְתָּ אֶת-ה’ אֱלֹקֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חיל”.