אנו בפתחו של חומש ”במדבר” – ”חומש הפקודים”. ידוע כי בחומש זה מונים את עם ישראל בפעמים שונות. ביחידים וביחד: ”שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם”. המיפקד מתחיל מהכלל אל הפרט: כל עדת בני ישראל – כל העם, היחד, למשפחותם – אלו השבטים, לבית אבותם – אלו המשפחות, במספר שמות לגולגלותם – הפרט, היחיד.  

והסדר נראה תמוה כי בד”כ סופרים את היחיד ועולים אל הכלל ופה מתחילים עם הגדרת הכלל ואז יורדים אל הפרט. מה ניתן ללמוד מכך?   הביטוי היחידאי בפסוק ”למספר שמות”, מסגיר את תכליתם ומשמעותם של מיפקדי ספר במדבר. אין כאן ספירה טכנית בלבד. מצד אחד ”מספר”, מצד שני ”שמות”. הכרעת המתח שנוצר בין שני מעגלי השתייכות אלה יכולה להיות לשני הכיוונים.

בדרך כלל יש לנו נטייה להכריע לכיוון של ה”שמות”. הנטייה היא להמעיט את מטרת העל של המיפקד שהיא המספר הכולל והמסכם. אולם, סדר הפסוק המובא מעלה אינו מאפשר לנו לעשות זאת. מהמספר הזה של כל העם-היחד יש לגזור לאחור את מרכיביו מהכלל אל הפרט, החל מהשבט עבור דרך המשפחה וכלה בפרט, ביחיד. רש”י מפרש שהמפקדים הם “מתוך חיבתן אליו” חיבתם של ישראל היא בכך, שכל יחיד מסוגל להבין שהוא חלק מהכלל. למרות שיש לכל הפרטים של היחידים ”שמות” אבל ה”מספר” הכולל של היחד הוא הדומיננטי. חיבתם של ישראל באה לידי ביטוי ביכולת שלהם להבין שכל אחד ואחד הוא חלק מהקולקטיב הגדול ואינו עומד בפני עצמו, ויחד עם זה אין צורך לוותר על הזהות והשם של כל אינדיבידואל.