פרשת בלק מגוללת את נבואות בלעם הרשע, אשר ביקש לקלל ונמצא מברך. בתחילת נבואתו (כ”ג, ט’), מברך בלעם את בני ישראל בברכה המפורסמת: “הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב”. בהשראת תרגום אונקלוס מפרש רש”י מילים אלה באופן הבא: “ובגוים לא יתחשב – כתרגומו לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות עו”ג … אינן נמנין עם השאר. ד”א כשהן שמחין אין אומה שמחה עמהם שנאמר (דברים לב) ה’ בדד ינחנו. וכשהאומות עו”ג בטובה הם אוכלין עם כל אחד ואחד ואין עולה להם מן החשבון וזהו ובגוים לא יתחשב”. לפי פירוש זה אין דין בני ישראל דין יתר האומות. כאשר בני ישראל שמחים, אין משמעות הדבר כי יתר האומות שמחות איתם, עם זאת, כאשר יתר האומות מתברכות, בני ישראל מתברכים עימם. ברוח זו מבאר אף המהר”ל (גור אריה, דברים ד’, י”ט): “שישראל אוכלים עם הטובות שבאות לאומות, ואין עולות להם מן החשבון”. פרשנות זו רואה בדברי בלעם משום שבח אבסולוטי לאומה הישראלית, אשר נהנית מכל העולמות.

עם זאת הנצי”ב, בהשראת המדרש, רואה בברכת בלעם ברכה המקפלת בחובה אף קללה. לא תמיד הבדידות תהווה יתרון עבור בני ישראל. גם בעת חורבן תהא האומה הישראלית בודדה (איכה א’, א’): “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה”, עת יהיו משולחים בני ישראל לגורלם, מנותקים ומבודדים מיתר האומות (שם, ב’): “אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים”. ובלשון המדרש (סנהדרין ק”ד.): “ישבה בדד – … אמר הקב”ה אני אמרתי “וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב” עכשיו יהיה בדד מושבם” מתי, אם כן, מהווה הבדידות ברכה ומתי היא מהווה קללה?

מסביר הנצי”ב, כי ההכרעה האם הבדידות תהווה יתרון או חסרון תלויה בבחירתם של בני ישראל. אם בני ישראל יכירו בערכם הסגולי, וישמרו על צביונם הייחודי אף בהיותם בגלות, הרי שבדידותם תהא ברכתם, תגן עליהם מכל משמר, ובלשונו: “הן עם לבדד ישכון. לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המגלים אותם משיגים בזה אהבה וחשיבות כל אחד בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם. אבל לא כן עם ישראל כשהוא לבדד. ואינו מתערב עמהם ישכון במנוחה ובכבוד. וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו”. אולם אם בני ישראל יראו בבדידותם חסרון, ולכן יבקשו להיטמע בעמים, לטשטש את זהותם ולהתבולל, הרי שבדידותם תהא להם לרועץ, תהפוך לקללה, ובלשונו: “כאשר הוא (עם ישראל) רוצה להיות מעורב עמם … אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם … לא יתחשב לבן אדם כלל. והרי הוא כקוף בצורת אדם” מסביר הנצי”ב, כי אם נבקש להיות ככל הגויים אז תחול עלינו גזירת “ובגויים לא יתחשב”. ככל שנבקש להתחנחן ולהתחנף, להתכחש לטבענו ולזהותנו, להיות ככל הגויים, הם לא יתחשבו בנו, אפילו בני אדם לא נראה בעיניהם.

פירוש זה מתעצם נוכח נבואתו המצמררת של יחזקאל (כ’, ל”ב): “וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן … וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם … וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים”. אתם, בני ישראל, המבקשים להיות כגויים, תמצאו את עצמכם בבדידות איומה, “במדבר העמים”, כאשר אף אומה לא תשמע לשוועותיכם, לא תושיט יד לעזרה. באופן זה ביאר האברבנאל את נבואת יחזקאל: ” כי הנבואה הזו עצומה היא ורובה קרתנו בגלות המר והנמהר שאנו בו ור”ל שאע”פ שישתדלו הם ובניהם להיות כגויים גמורים וכמשפחות האדמה הנה לא יעלה בידם כי המלך ה’ צבאות ימלוך עליהם ובשם ישראל יכונו בעל כרחם… ” כותב האברבנאל בתקופת גירוש ספרד – אם אנו נתכחש לשם ישראל יבואו אומות העולם ויקראו לנו בשם ישראל בכוח, כשם גנאי, יכפו עלינו את הבדידות ממנה אנו חפצים לברוח.

ערב יז בתמוז תשע”ה- למעלה מחמש מאות שנים לאחר כתיבת פירוש האברבנאל, נדרשים אנו לחשבון נפש. האמנם זוקפים אנו את גוונו בגאווה כאומה ישראלית בודדה, או שמא בורחים אנו מבדידותנו כקללה? האם בכוחנו להסיר מעלינו את חרפת החורבן, או שמא זקוקים אנו עדיין לאומות העולם שהן תקראנה לנו בשם ישראל?