מלך, אתון שמדברת, קללות וברכות- מי באמת רואה נכון את המציאות מול בני ישראל בפרשת בלק?


וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי.  וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד. (כ”ב, ב’-ג’)

בלק בן ציפור נחשף להיסטורית ההצלחות של בני ישראל, ובני מואב נכנסים לחרדה מפני בני ישראל החונים בסמוך אליהם.

וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. (ד’)

 בני מואב מציגים את המצב ואת חששם לזקני מדיין. לפתע ‘נזכר’ הכתוב בנקודה זו בעובדה חשובה מאד –  גיבורנו בלק הוא בעצם מלך מואב..

מדוע?..  מדוע המלך לא מוצג כבר בהתחלה? וכך היה ראוי להיכתב: “וירא בלק בן ציפור מלך מואב..”.

ובכן, מהרגע בו חנו בני ישראל לפתחו של מואב, המלך הפסיק לתפקד כמלך, ההיגיון חדל לשלוט והחרדה שיתקה את העם.

בני מואב נאלצים להיכנס לנעליו של מלכם המנותק ולפנות במקומו לעזרה: “ויאמר מואב אל זקני מדיין..”. (ולא: “ויאמר בלק \ מלך מואב אל זקני מדיין”..).

אלא שהם בוחרים לקצר את הדרך ולפנות לאנשים הלא נכונים – ‘זקנים קוסמים’.

המלך בלק, שוויתר על פתרון הגיוני, נגרר אחריהם ומשתדל לרצות אותם בכל מחיר. הוא פונה לקוסם הגדול מכולם  –  ‘המקלל מספר אחד של האזור’ – בלעם.

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר פְּתוֹרָה ..וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ  כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. (ה’-ו’)

ללא הנהגה רצינית וללא פתרון רציונאלי, ההצעה המוזרה מתקבלת על כולם: “וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל-בִּלְעָם..”. (ז’)

בשלב הזה העניינים יוצאים לגמרי משליטה – הקללות הופכות לברכות והיצור היחידי בסיפורנו שמייצג את ההיגיון בכבוד ובדברי טעם, היא.. האתון: “וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה, וַיֹּאמֶר לֹא”. (ל’)

האתון זוכה לסנגוריה מהמעלה הראשונה ולהעלאה לדרגה מעל בלעם: “וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי”. (ל”ב)

מוסר השכל: עדיפה אתון שרואה את המציאות ועומדת על שלה, ממלך שנגרר לקוסמים ומכשפים.