לפי המדרש (פרקי דרבי אליעזר, ל’), בפסוק זה עומד בלעם על הכוח הגלום בשם הניתן לאומה. ישנו עם אחד הנושא את שם האלקים בשמו – עם ישראל, וזהו מקור עצמתו: “אמ’ בלעם משבעים לשונות שברא הב”ה בעולמו לא שם שמו לאחד מהם אלא לישראל”. ברם, מדגיש המדרש, כי עם נוסף בעולם נושא את שם ה’ בשמו, והוא העם הישמעאלי: “הואיל והשוה הב”ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל אוי מי יחיה בימיו שנ’ אוי מי יחיה משומו אל”.

לאורך התנ”ך אין האומה הישמעאלית מצויינת כאומה בעלת כוח. באיזכורים הבודדים בו מוזכרים ישמעאלים בתורה הם מתוארים כאורחת ישמעאלים, עם נווד אשר אינו מהווה סיכון משמעותי עבור האומה הישראלית. ברם כבר בימי בלעם מתנבא הוא על העתיד, על הסכנה הגלומה בעם ישמעאל הנושא את שם ה’ – “אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל”.

על העצמה שבשמו של ישמעאל עומד המדרש גם בהקשר אחר. בתלמוד הירושלמי (ברכות י”א:) מסביר המדרש במה נתייחד שמו של ישמעאל משמות אחרים בתורה: ” ד’ נקראו עד שלא נולדו ואלו הן. יצחק וישמעאל יאשיהו ושלמה. יצחק וקראת את שמו יצחק. ישמעאל דכתיב וקראת את שמו ישמעאל. יאשיהו הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו. שלמה כי שלמה יהיה שמו. עד כדון בצדיקים אבל ברשעים זורו רשעים מרחם”.

נחזור למדרש בפרקי אליעזר בו פתחנו. המדרש מספק תיאור מצמרר לפעולותיו של העם הישמעאלי באחרית הימים בארץ ישראל, הנובעות מעצמתו הרוחנית: “ר’ ישמעאל אומ’ חמשה עשר דברים עתידין בני ישראל לעשות בארץ באחרית הימים ואלו הן ימודו הארץ בחבלים ויעשו בית הקברות למרבץ צאן אשפתות ומדדו בהן ומהן על ראשי ההרים וירבה השקר ויגנז האמת וירחק חק מישראל ותרבה עונות בישראל …ויבנו ההרים הערים החרבות ויפנו הדרכים ויטעו גנות ופרדסים ויגדרו פרוצות חומות בית המקדש ויבנו בניין בהיכל …”

מאבקה של האומה הישמעאלית באומה הישראלית באחרית הימים בארץ הקודש מתואר כמאבק רוחני, בין שתי אומות הקוראות בשם ה’, המוצא את ביטויו בבניין בניין ישמעאלי בהיכל – ביטוי לאמונה הדתית הישמעאלית, המבקשת לבנות את מסגדיה על יסודות ההיכל המקודש היהודי. ברוח זו מסביר הנצי”ב את פשר כוחה של האומה הישמעאלית (העמק דבר, במדבר כ”ד, י”ח): “ושתי האמונות האלה (אדום וישמעאל) לא יקרקר משיח. שהרי אינם בכלל בני שת באשר מכירים את ה’ ואז יוסיפו להכיר ולהמליך את ה’. ובזה יהיה וישראל עושה חיל. כבוד ישראל וחילו יהיה על שניהם. באשר יכירו יותר את ה’ והמה יודעים ביותר את ישראל שהיו כבושים ת”י ויודעים כמה מסרו נפשם על כבוד ה’ עתה יאשרו חילו של ישראל.”

עצמת ישמעאל נעוצה בכך שהוא מכיר את ה’, ועל כן משמש ישמעאל אויב קשה ואכזר לישראל, הוא נלחם מלחמה דתית, כמאמרו של ר’ חיים ויטאל (על תהילים קכ”ד): “אבל עוד יש גלות חמישי אחרון לכולם וקשה מכולם. והוא גלות ישמעאל הנק’ פרא אדם…כנ”ל ואינו נמשל אל החיות. ואז יאמרו ישראל באופן אחר. והוא לולי ד’ שהיה לנו בקום עלינו אדם. כי להיותו אדם לסיבת היותו בן אברהם ויש לו זכות אבות כמו שמצינו שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך. וגם יש לו זכות המילה. כי גם לסיבה זו נק’ אדם ולכן גלותו תקיפה משאר ד’ מלכויות. וכמ”ש רז”ל כי לכן נק’ ישמעאל על שעתידין ישראל לצעוק צעקות גדולות בימי גלותו ואז ישמעם אל ויענם.”

נבואתו של בלעם הינה מסר לדורות. היא שופכת אור על שורש הסכסוך בין זמננו בין ישראל לישמעאל, אשר אינו נסוב על טריטוריה או על הגדרת זכויות וחובות של מיעוטים, כי אם משקף כמיהה “לעלות בהר ה'” מצד שתי אומות הנושאות את שם ה’ בשמן. מילות החכמה הקדמוניות של בלעם הינן המפתח להבנת אתגריה של מדינת ישראל בהווה.