האגדה במסכת סנהדרין (צ”ז.) מתארת בפרוטרוט את מאפייני דור עיקבתא דמשיחא: “בֵּית הַוַּעַד יִהְיֶה לְזוֹנוֹת … וְחָכְמַת הַסּוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶּלֶב, וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה נט) “וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל””.

לשם הבהרת המושג “אמת נעדרת”, מובא במדרש סיפורו הפלאי של רב טבות, המתואר כאדם ישר, שמעולם לא הוציא דבר שקר מפיו: “דְּאִי הֲווּ יְהָבֵי לֵיהּ כָּל חֲלָלֵי דְּעָלְמָא, לָא הֲוָה מְשַׁנִּי בְּדִבּוּרֵיהּ”.

יום אחד, נקלע רב טבות לעיר קושטא: “זִימְנָא חֲדָא, אִיקְלַע לְהַהוּא אַתְרָא, וְקוּשְׁטָא שְׁמֵיהּ”. בני העיר מפורסמים באמירת אמת: “וְלָא הֲווּ מְשַׁנּוּ בְּדִבּוּרַיְיהוּ, וְלָא הֲוָה מַיִית אִינִישׁ מֵהָתָם בְּלָא זִימְנֵיהּ” (בני העיר לא היו משנים מדיבורם, ולא היה מת איש קודם לזמנו).

רב טבות משתקע בעיר: “נְסִיבִי אִיתְּתָא מִנְהוֹן, וַהֲווּ לֵיהּ תַּרְתֵּין בְּנִין מִינָהּ” (נשא אשה מהם, ונולדו להם שלושה בנים).

באחד הימים, מבקרת השכנה בבית רב טבות: “יוֹמָא חַד, הֲוָה יָתְבָא דְּבִיתְהוּ וְקָא חַיְיפָא רֵישָׁא, אַתָּאִי שֵׁיבָבָתָא, טָרְפָא אַדָּשָׁא. סָבַר – לָאו אוֹרַח אַרְעָא. אָמַר לָהּ, לֵיתָהּ הָכָא. שְׁכִיבוּ לֵיהּ, תַּרְתֵּין בְּנֵיהּ” (יום אחד ישבה אשתו וחפפה ראשה, באה שכנתה, ודפקה בדלת, מטעמי דרך ארץ אמר רב טבות לשכנה כי אשתו אינה בבית, מיד נפטרו שלושת בניו).

בני המקום המזועזעים מפצירים בפני רב טבות: “אָמְרוּ לֵיהּ, בְּמָטוּתָא מִינָךְ, פּוּק מֵאַתְרִין, וְלָא תִּיגְרִי בְּהוּ מוֹתָנָא, בְּהַנָךְ אִינְשֵׁי” (בבקשה ממך, צא מעירנו ואך תגרה המוות באנשים נוספים).

בני העיר נהנים מאריכות חיים בשל דבקותם המוחלטת באמת, כמונצח בשם העיר – קושטא – אמת בארמית. משכך, תולים בני קושטא את מות בני רב טבות ב”שקר הלבן” שהוציא מפיו על מנת לשמור על כבוד אשתו.

האם יש הצדקה לעונש מוות על בחירת רב טבות לגונן על אשתו, הגם שבמחיר סטייה קלה מן האמת?

נדמה כי המדרש מבקש להבהיר לנו את ההבדל בין עולם מושגים של אמת ושקר (של בני העיר קושטא) לבין עולם מושגים של טוב ורע (של רב טבות – מלשון “טוב”).

המושגים טוב ורע מוזכרים לראשונה בכתוב בהקשר של עץ הדעת: “וַיְצַו ה’ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת” (בראשית ב’, ט”ז-י”ז). רק לאחר שאכל אדם מעץ הדעת טוב ורע נענש הוא בעונש מוות. לולא אכל מהעץ, היתה האנושות חיה חיי נצח.

מסביר הרמב”ם, כי קודם לחטא האדם הראשון, היה העולם במדרגה נאצלת של אמת ושקר. רק לאחר החטא הידרדר העולם למדרגת טוב ורע. אמת ושקר הינם מושגים מוחלטים, וודאיים וצפויים. מה שנכון נכון ומה שלא נכון לא נכון. לעומת זאת, טוב ורע הינם מושגים יחסיים. מה שטוב לי עשוי להיות רע לאחר, מה שטוב לכלל עשוי להיות בעל השפעה רעה על הפרט, ובלשונו (מורה נבוכים א’, ב’): “אמנם הרע והטוב – הוא במפורסמות (בתחושות), לא במושכלות; כי לא יאמר; השמים כדוריים – טוב, ולא, הארץ שטוחה – רע… ולזה נאמר, “והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע”, ולא אמר, ‘יודעי שקר ואמת’ או משיגי שקר ואמת'”.

העיר קושטא היא משל לגן עדן קודם לחטא האדם, אשר התנהל לפי סולם ערכים של אמת ושקר. רב טבות מגלם את השינוי שחל באנושות כתוצאה מהחטא, מעתה החיים בלתי צפויים, אמות מידה מוסריות הופכות יחסיות ונסיבתיות, ואנו מוצאים עצמנו נאלצים לסטות מן האמת אף בשם הרצון לעשות טוב.

רב טבות הביא על העיר קושטא את המוות, וממילא הוא מוגלה ממנה ממש כפי שהוגלה האדם הראשון מגן עדן לאחר שהביא לעולם את המוות.

על ההבדל בין אמת ושקר, טוב ורע, ביקש להצביע הנביא ישעיה בנבואתו דלעיל על דורנו – דור עיקבתא דמשיחא: “וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל”. בעידן זה מורגשת במיוחד השפעת עץ הדעת טוב ורע. המציאות הפוסט מודרנית מנציחה את הריחוק מגן עדן. בהיעדר ערכים מוחלטים, נותרים בני דורנו מבולבלים ומשתאים אל מול אינספור אפשרויות, בחירות והחלטות יחסיות – באין אמת אחת.

לעתיד לבוא, האמת תשוב לארץ, נשקם את הוודאות בחיינו, ונשכיל לחיות לאורם של ערכי מוסר מוחלטים, כנבואת מיכה (ז’, כ’): ” תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם.”