דומה שכאן נחלקו כבר קדמוני הקדמונים. בדומה לדברי הספרא מתרגם גם התרגום הירושלמי: “והלכית יתכון בקומא זקופא”. עם זאת, דווקא אונקלוס תרגם בנימה אחרת: “ודברית יתכון בחירותא”. לאמור, לא רק קומה זקופה, אלא מימוש של פוטנציאל הכח שצפון בידיהם של שלומי אמוני ישראל, למנוע מהם להשתעבד ח”ו לגורם חיצוני, הוא המסר העולה מן הפסוק.

פרשנות מקורית לאותה קומה זקופה מצויה אצל רבנו בחיי ב”ר אשר, פרשן התורה הדגול, שמקורה במדרש. הוא כותב:

“הנה הפרשה זו ביעודים הטובים הללו התחילה באל”ף: ‘אם בחקותי’, וסיימה בתי”ו: ‘קוממיות’, והנה זה להורות שאין הברכות האלה לישראל בתשלומין אלא בזמן שקיימו כל התורה כולה מאל”ף ועד תי”ו”.

בנסיון להבין את תכלית אותה “קומה זקופה” עליה מדבר המדרש, בירר הרבי מליובאביץ’ זצ”ל כמה וכמה התייחסויות מעמיקות של התורה. הרבי קבע שישנם שני סוגי קומה זקופה. ישנה קומה זקופה שנובעת כתוצאה מעוצמה פנימית עמוקה של האדם, ולעתים דווקא כתוצאה מסביבה איתנה. אלה שני מוקדי הכח שמאפשרים לאדם מישראל להתבסס כעובד ה’ איתן ונאמן.

פירוש מקורי שמחבר בין פסוקנו לבריאת האדם מצוי אצל ר’ דוד מברוד, מחבר הפירוש “יפה עינים” על התורה. בפירושו הוא מסביר שאת פתרון הפסוק ניתן למצוא בהוראה הא-להית לאדם “וירדו בדגת הים”. רש”י שם אומר: “לשון רידוי ולשון ירידה. זכה – רודה בחיות ובבהמות, לא זכה – נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו”.

רש”י, בשם המדרש, איננו בא לספר לנו שאדם שלא זכה הופך להיות נתון לשלטונן של החיות. הזכות עליה הוא מדבר איננה זכות גורל לא מובנת. הכוונה היא למעלה ומדרגה מוסרית. האדם שזכה והתעלה מגיע למדרגת שליטה על העולם, שליטה מבחינה מוסרית, יכולת לתקן עולם ולרומם אותו. מנגד, אדם ירוד מבחינה מוסרית ורוחנית איננו ראוי להיות מעל מעלת הבהמה, שאוכלת ושותה לתאוותה, אך לא עושה עוול אגב כך.

באותו אופן, מסביר ר’ דוד מברוד, צריך להבין את ענין הקומה הזקופה. האדם מכריע כיצד תראה קומתו, באיזה אופן יתהלך בעולם. יש מי שבוחר להיות כפוף, נגרר ונסחף אחרי כל גחמה ותנועה עדרית לא מושכלת. אדם כזה איננו הולך בקומה זקופה כל עיקר.

מנגד, מי שבוחר ללכת אחרי א-להיו, בדרך התורה שמעניקה לנו עוצמות של חרות ושל חוסן נפשי, הוא שהולך בקומה זקופה, מרומם את סביבתו ומתרומם מכוחה.