בפרשתנו מופיע הפסוק “אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים” (כה:לח). פסוק זה עונה על שאלה חשובה ופרדוקסלית: מחד שאלה מיותרת לכאורה, ומאידך מתבקשת: מה התכלית של יציאת מצרים? השאלה מיותרת לכאורה, כי תשובה אחת ניתנה שלוש פעמים לפחות בתחילת חומש שמות – הסיום של סיוט השעבוד:

וַיֹּאמֶר ה’ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא (ג:ז-ח). לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם… וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (ו:ו-ז).

על אף תשובה זו עדיין מתבקשת השאלה לעיל על תכלית היציאה ממצרים משתי סיבות: ראשית, ניתן היה להשתחרר מהשעבוד גם ללא יציאה ממצרים. תרחיש אפשרי: הא-ל “הממליך מלכים ולו המלוכה” יכול היה להקים מלך חדש על מצרים, מעין “פרעה-לינקולן”, שישחרר את העבדים ויזכה אותם באמנציפציה ואוטונומיה. כבר היו דברים מעולם: “וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם” (אס’ ח:יז). שנית, התורה מדגישה שני ייעודים אחרים; (וכשיש יותר מיעוד אחד קיימת בעקרון אפשרות שרק אחד מהם הוא האמיתי או החשוב, או אף נוגד את האחר). האחד: “לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים” (ויק’ יא:מה) והאחר – “לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ” (דב’ ו:כג). ההדגשה מתבטאת בחזרות הנשנות על כל ייעוד.

הראשון: “אֲנִי ה’ הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים” (ויק’ יא:מה). “אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים” (ויק’ כב:לב-לג). “אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים” (במ’ טו:מא). יעוד זה מתחיל להתממש בקריאת העם אחר חציית ים-סוף “ה’ ימלוך לעולם ועד” אך בעיקר הוא מתממש במתן תורה.

הייעוד השני בא לידי ביטוי בפסוקים הבאים: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (שמ’ ג:ח). אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם… וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’ (שמ’ ו:ז-ח). וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ (דב’ ו:כג).

ואם יעלה על הדעת שליציאת מצרים יש רק תכלית אחת, וכי יש אי-התאמה בהיגדים שבפסוקים המצוטטים לעיל, הרי בא הפסוק הנ”ל בפרשתנו – “אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים” (ויק’ כה:לח), ואוגד את שתי התכליות של יציאת מצרים במאמר אחד. ואין בזה ניגוד או סתירה. להֵפך: התכליות משלימות זו את זו, שהרי מדובר בארץ המיוחדת בקשר שבינה ובין הא-ל: “אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹוהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ” (דב’ יא:יב).

אם את התכלית של סיום השעבוד, שהיא חשובה אך משנית (לעניות דעתי), ניתן, כאמור, להשיג גם במצרים, הרי את שתי התכליות העיקריות אין אפשרות מעשית ולוגיסטית להגשים במצרים. ברור שאי אפשר להיאחז בארץ המובטחת בלי לצאת ממצרים, גם את מעמד הר סיני אי אפשר לקיים אלא במדבר.

יש לשים לב לכך שקבלת א-לוהותו של הקב”ה במעמד הר סיני מתבטאת בחיבור חיוני של שלשה מרכיבים שונים: (א) גילוי שכינה לעם, (ב) ¬¬כריתת הברית הראשונה בין העם לאלקים [השניה, לפי תנחומא, נצבים] ו-(ג) מתן תורה לעם. אירוע מורכב כזה אפשרי רק במעמד כל העם יחד, לאחר הכנות והיטהרות בשלושת ימי ההגבלה וללא נוכחות זרים. אין אפשרות לוגיסטית לכנס את כל העם למקום אחד בו-זמנית ולהכין אותם נפשית וגופנית כאשר הם נמצאים במצרים או אף בארצם. לכן מתחייבת היציאה ממצרים גם לתכלית של “לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים”.

גילוי שכינה לעם שלם – לא לאדם בודד ולא ליחידי סגולה, אלא יחד צדיקים, בינוניים ורשעים – הוא אירוע היסטורי חד-פעמי בעל משמעות אדירה ויוצאת מן הכלל: “כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ… הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי” (דב’ ד:לב-לג). כל שכן כשההתגלות האלוקית היא בהקיץ, ולא זו בלבד אלא בקולות וברקים בעָצמה הגורמת זעזוע נפשי ורוחני לכל הנוכחים. קל וחומר כשההתגלות כוללת לא רק את היעד “בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם” (שמ’ יט:ט), ולא רק כריתת ברית בין ישראל לא-ל, אלא – בבחינת “אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו” – גם מתן תורה; זהו שיא התהליך של “להיות לכם לאלהים”. השלמת התהליך נעשית עם קבלת התורה על ידנו בהכרזתנו המשולשת “נעשה” (שמ’ יט:ח), “נעשה” (שמ’ כד:ג), “נעשה ונשמע” (שמ’ כד:ז), שהרי “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה” (רס”ג, אמונות ודעות). יש כמה וכמה נקודות שקושרות את שתי התכליות:

א) שתיהן אגודות כבר בברית המילה שנכרתה עם אברהם: “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים” (בר’ יז:ח).

ב) המילה “מורשה” מופיעה רק פעמיים בתורה – “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ… וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה” (שמ’ ו:ח). “תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב” (דב’ לג:ד).

ג) בכל חמישה עשר הניסיונות והמרידות של העם במדבר רק בפעמיים החמורות ביותר אומר ה’ למשה שבדעתו להשמיד את העם: בחטא העגל, שהוא מרידה בא-לוהותו של ה’, ובחטא המרגלים, שהוא מאיסה בארץ חמדה – שתי הדחיות שבהן דחה העם את יעודי יציאת מצרים. אמנם בשני המקרים הצליח משה להעביר את רוב רוע הגזֵרה, אולם הוא ואהרון שילמו על מעורבותם החלקית ואחריותם כמנהיגים, אף שעמדתם הייתה, כמובן, מנוגדת בתכלית לחטאים הללו. הדבר מתבטא בשני המקרים בביטוי “אנף” שנוקט משה: “וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה’ מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ” (דב’ ט:כ) – בחטא העגל, “גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם” (דב’ א:לז) – בחטא המרגלים.

ד) מדרש ידוע מציג את שתי התכליות כמתנות מאת ה’ לישראל: “רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל… אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא” (ברכות ה ע”א). התכליות של יציאת מצרים הן הן שתי המתנות שבעולם הזה.

ה) אולי ניתן לומר שגם המתנה השלישית, העולם הבא, קשורה ליציאה ממצרים. “נאמר בשבת שהוא מעין עולם הבא” (הכוזרי מאמר ה אות י); שבת קרויה מתנה בפי חז”ל – “מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל” (שבת י ע”ב). ובמצרים, כעבדים, אי אפשר לקיים את השבת, שעליה נאמר גם כי היא “זכר ליציאת מצרים”.

יש להבין שקבלת מתנה היא לא רק זכות אלא גם חובה: המקבל מתנה מחברו צריך לכבד אותה ולו רק משום “יהי כבוד חברך חביב עליך… כמורא רבך” (אבות ד, יב). המקבל מתנה מאביו חייב לכבד ולשמור אותה. והמקבל מתנה מהמלך מחויב לכבד, לשמור ולנצור אותה. ועם ישראל, שקיבל שלש מתנות כה חשובות מאבינו, מלכנו, מלך מלכי המלכים, ודאי שמתחייב לא רק לכבד, לשמור ולנצור אותן אלא גם להשתמש בהן כראוי באהבה, בהוקרה, בקדושה ובטהרה.