בשנת היובל מסתיימות כל עסקאות הקרקע שבוצעו במהלך 49 השנים שקדמו לה והן חוזרות לנקודת האפס – הבעלות הראשונית עוד מימי חלוקת הארץ. השמיטה והיובל כמודל עסקי?


צילום: עמיעד טאוב

“וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.” (ויקרא – כ”ה, י’)

יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. (י’-י”ג).

האדמה ששבתה בשנה הקודמת מכוח שנת השמיטה, ממשיכה את שביתתה גם בשנת היובל, והפעם ממניעים בירוקרטיים. בשנה זו מאתרים את בעלי הקרקע המקוריים, מסדירים מחדש את הבעלות, מחליפים ידיים וכל איש שב לאחוזתו.

בעוד שרעיון השמיטה מכוון לצדק סוציאלי למען החלש: “…לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ  תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.” (ו’-ז’).

רעיון היובל מבטא את ההכרח שבריסון תאוות הממון מצד החזק, והעמדתו במקומו הראוי: “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ  כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.” (כ”ג- כ”ד)

עד כאן מצטיירת תמונה אידילית של “צדק חברתי” וכלכלת רווחה, על פי אמות מידה נשגבות.

לפתע, חלה נפילה, והתמונה הוורודה ‘מתקלקלת’ על ידי מקבץ רב של פסוקים המכוונים כנגד אלו שמתכוונים לנצל לרעה את ההזדמנות שנוצרה: “וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ”. (י”ד-ט”ו).

התורה מזהירה: שימו לב היטב לערך הקרקע – הוא נגזר ישירות ממספר השנים שנותרו לבעלות עליה עד ליובל. קראו את האותיות הקטנות והיזהרו מהונאות! בהמשך אף יוצאת באזהרה כנגד הנוכלים ממש: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם.” (י”ז)

נשאלת השאלה: מדוע התורה בחרה להדגיש דווקא את מסחר הקרקעות במהלך תקופת היובל כדוגמא למעשי הונאה? (ואף חזרה על כך פעמיים). מדוע נבחרה דוגמא נדירה של עסקת נדל”ן גדולה מורכבת, וכי חסרים מקרים שכיחים הרבה יותר הלקוחים מחיי המסחר היום יומי ואליהם הקורא יכול להתחבר בקלות רבה יותר, כגון: “לא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם.” (י”ט, ל”ה). מדוע שם לא בחרה התורה להדגיש את החומרה שבאיסור ההונאה?

ובכן, התורה מתייחסת לחולשה של כל אחד מאתנו. אנו נוטים לבדוק את ה ‘החשבונות הקטנים’ לפרטי פרטים ולהזניח את הגדולים והמסורבלים.. קל לנו יותר לבדוק את החשבון לאחר הקנייה בסופרמרקט ולהזניח את בדיקת הדו”ח השנתי על הכספים שצברנו במהלך חיינו. קל לנו יותר להתמקח עם סוחר הנעליים על קנייה חד פעמית מאשר להתמקח עם סוכן הביטוח או מנהל הבנק על העמלות הנגבות מאתנו לאורך שנים.

דווקא בעסקאות גדולות ומורכבות אנו נוטים לסמוך על האנשים ה’מכובדים’ ו’הרציניים’ שעומדים מולנו ולא לבדוק אותם בציציותיהם. כשמדובר בכסף גדול, אנו נוטים להקטין עצמנו מול ה’מומחים’ שעומדים מולנו ולא לרדת לאותיות הקטנות של העיסקה.

רבים מהם מנצלים זאת היטב, ובדיוק כנגדם התורה מזהירה…