פרשת בחוקותי עוסקת ברובה בסוגיות של שכר ועונש הניתנים כתלות ישירה במעשינו:

“אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ…

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה…

וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם…”

ברם, בכל עשרות הפסוקים העוסקים בשכר ובעונש, אין אזכור ולו ברמז למציאות העולם הבא. למעשה, בכל חמשת חומשי התורה אין אזכור מפורש למציאות חיי העולם הבא. תופעה זו סותרת לחלוטין את המגמה הרווחת בספרות חז”ל להציב את העולם הבא כיעד המרכזי של האדם, כפי שניסח זאת היטיב הרמח”ל: “מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו… ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא… אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד, ו), “העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא” (מסילת ישרים, פתיחה).

כיצד ייתכן אפוא שהעיקר חסר מן הספר? כיצד ייתכן שלתכלית המצוות – העולם הבא – אין כל אזכור מפורש בפסוקים?

העיקר הזה

ר’ יהודה הלוי (ריה”ל) בספר הכוזרי טוען שתפיסת עולמה של היהדות, בניגוד לדתות האחרות, היא שדווקא העולם הזה הוא העיקר, כפי שמובא בדברי החבר לשאלתו של מלך כוזר:

“אמר החבר: ייעודינו הם כי נדבק בענין האלוהי על ידי הנבואה וכל הקרוב לה… ולכן לא נאמר בתורה אם תעשו ככל המצוה הזאת אביאכם אחרי מותכם אל גנות ואל מקום תענוגות כי אם והייתם לי סגלה ואני אהיה לכם לא-להים ואנהיגכם ואנשים מכם יהיו עומדים לפני… ותאריכו ימים על הארץ שבסיועה הגעתם למדרגה הזאת היא אדמת הקדש… “.

דברי הריה”ל מיישבים אמנם את השאלה לגבי אי הופעת עולם הבא בתורה, אך לא את המגמה בכתבי חז”ל בדבר עיקריותו של עולם הבא. מדוע העצימו חז”ל את עולם הבא באופן הפוך ממגמתה של התורה?

אור לגלות

הרב קוק, בחיבורו הנפלא “למהלך האידיאות בישראל”, מספק סקירה מעמיקה לגבי התפתחותה של תודעת העולם הבא בקרב היהדות במהלך ההיסטוריה. לדבריו, בתקופת בית ראשון הרוחניות הייתה ניכרת הן ע”י ניסים יומיומיים שהתרחשו בבית המקדש והן ע”י רוח הנבואה ששרתה. מציאותו של עולם הבא היתה בלתי רלוונטית כיוון שאנשים נפגשו עם הקב”ה כאן, בעולם הזה, כפי שאורו של הנר אינו רלוונטי כאשר השמש מאירה במלוא עוזה. האנשים חוו כאן בהווה את החוויה הרוחנית ולכן לא התעסקו בחוויה השייכת לעתיד, חווית העולם הבא. כמו כן, השכר והעונש באו לידי ביטוי לא ברמה הפרטית כי אם ברמה הלאומית של עם נורמלי החי חיי רוח לאומיים.

רק בתקופת בית שני, בה פסקה הנבואה, ובעיקר לקראת 2,000 שנות הגלות, החל העולם הבא לתפוס מקום מרכזי בתודעה. “המוסר האישי הפרטי, הדאגה לחיי-הנצח האישיים והפרטיים… התבססו יפה על-פי ההופעה הא-להית המוקטנת המיוחדת לצד הפרטיות … מעמדה המבוצר באומה נתן לה כח רב והכין לה כלכלה רבה, שתוכל לשאת אותה גם בימי גלותה ונדודה…” (למהלך האידיאות בישראל). כאשר מגיע החושך, מתחיל אור הנר להיות אפקטיבי. העיסוק בעולם הבא כמוטיב מרכזי, הינו תוצר של גלות. בחיים גלותיים לא ניתן לדבר על אומה ולאומיות. כל קהילה עסוקה בד’ אמותיה הפרטיות ללא שאיפות כלליות. אין אפשרות למפגש כללי לאומי עם הא-לוהות כאן בעולם הזה. לפיכך האלטרנטיבה היחידה למפגש הינה בעולם הבא, ההופך להיות תכלית כל השאיפות.

שני אספקטים

למעשה נראה שאין כל סתירה בין שתי הגישות. ישנם שני אספקטים של עולם הבא. ספרות חז”ל התמקדה בעיקר באספקט הפרטי של עולם הבא, עולם רוחני בלבד שאליו הולכות הנשמות לאחר מותו של האדם. המבט השני של עולם הבא הינו המבט הכללי; לא עולם של שכר ועונש פרטי, כי אם עולם של חיים כללים לאומיים. במבט זה, אין העולם הבא מנותק כלל מעולם זה, אלא מהווה הוא חלק בלתי נפרד ממנו. עולם הבא נמצא למעשה כאן בעולם הזה. היכולת לחיות חיים נורמליים, בריאים וטבעיים בעולם הזה, ויחד עם זאת למצוא בכל פעולה והנאה תכלית ומשמעות רוחנית, היא הנותנת לנו את היכולת לטעום כאן בעולם הזה מעין עולם הבא. עולם כזה לא ניתן לחוות כאנשים בודדים כי אם ברמה הכללית של אומה החיה על אדמתה ובונה תשתית לאומית של חיי חומר ורוח מאוגדים זה בזה, כפי שהיה בתקופת בית המקדש.

על אספקט זה של עולם הבא דברה התורה. אכן, אין לנו כל רצון לעזוב את העולם הזה. המוות הוא אבי אבות הטומאה ביהדות. אנו רוצים לחיות כאן בעולם ולהוריד את העולם הבא לארץ, לחבר את העולם הרוחני אל העולם הגשמי וכך לזכות לחיי נצח ללא צורך במוות, כפי שהיה במקור – בגן העדן.

זהו חזונה הגדול של היהדות והוא זה המתואר בפרשתנו:

“וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם …

וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם…

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם…

וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם”.