פרשת בהעלותך עוסקת בשלל נושאים. בין היתר, מפרטת הפרשה את מצוות הפסח השני שהותקן בשל תביעתם של בני ישראל, אשר היו טמאים לנפש, ואשר נבצר מהם לחגוג את הפסח הראשון.

לאחר שאלו פונים אל משה בבקשה להקריב בכל זאת את קרבן הפסח מצווה הקב”ה (במדבר ט’, ט’-י”ב) “אִיש אִיש כִי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶש אֹו בְדֶרְֶך רְחֹקָה לָכֶם אֹו לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָה פֶסַח לַידֹוָד: בַחֹדֶש הַשֵנִי בְאַרְּבָעָה עָשָר יֹום בֵין הָעַרְּבַיִם יַעֲשּו אֹתֹו”. מצוות הפסח השני הינה מצווה נדירה. האפשרות לקיים מעין “מועד ב'” אינה מצויה ביתר החגים וביתר הקרבנות. הכלל ההלכתי השיטתי לאורו פועלת התורה הינו “עבר זמנו בטל קרבנו”. מדוע, אם כן, חורגת התורה מכלל זה ביחס למצוות הפסח השני? עיון מדוקדק במצוות הפסח השני, כפי שהיא מתוארת בפרשתנו, חושף נופך ייחודי למצווה. הכתוב חותם את העיסוק במצווה בדין הגר, המצווה בקרבן פסח (שם, י”ד): “וְכִי יָגּור אִּתְכֶם גֵר וְעָשָה פֶסַח לה’ כְחֻּקַת הַּפֶסַח וכְמִשְּפָטֹו כֵן יַעֲשֶה חֻּקָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַּגֵר ולְאֶזְרַח הָאָרֶץ:”. פסוק זה תמוה מאוד. וכי ניתן היה להעלות על הדעת שדינו של גר הצדק יהיה שונה מדינו של היהודי בהקרבת קרבן הפסח? מדוע היה בכלל צורך באיזכורו המפורש של הגר? רש”י נדרש לעניין ומבאר בשם המדרש (שם): “יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת…”. לפי רש”י, מצד האמת, כל מתגייר היה חייב להקריב קרבן פסח כחלק מתהליך הגיור ולא להמתין עד חג הפסח. ברם הציווי שבפרשתנו משווה את דין המתגייר לדין כל העם, ומחייב את המתגייר להקריב את הקרבן במועדו, ולא בנפרד.

מפירוש נפלא זה אנו למדים על תמצית מהותו של קרבן הפסח. קרבן זה הינו קרבן המייצר זהות יהודית, אדם אינו יכול לקבל על עצמו עול תורה ומצוות מבלי שיקריב קרבן פסח. במובן זה דומה קרבן הפסח למצוות המילה, אשר גם בה מצווה הגר מייד עם גיורו. ואכן , קרבן פסח וברית המילה הינן שתי מצוות עשה היחידות אשר המבטלן ענוש בעונש כרת, כפי שמדגיש הכתוב בפרשתנו (שם, י”ג): “וְהָאִיש אֲשֶר הּוא טָהֹור ובְדֶרְֶך לא הָיָה וְחָדַל לַעֲשֹות הַּפֶסַח וְנִכְרְתָה הַּנֶפֶש הַהִוא מֵעַּמֶיהָ”.

ברם, את קרבן הפסח המכונן לא ניתן להקריב לבד. קרבן זה מבטא את האקט הראשון שעם ישראל ביצע ביחד כעם, הקרבתו מהווה הצהרת אמונים לעם ישראל ולתורתו, לנצח ישראל, לחזון ולחלום. לעשות את הפסח משמעו להיות חלק מהעם. להחמיץ את הפסח משמעו להיות דחוי ומרוחק. מטעם זה הגר אינו מקריב את קרבן הפסח עם גיורו, כי אם ממתין להקריבו ביחד עם כל עם ישראל. מטעם זה דווקא בחג הפסח ישנה הזדמנות נוספת להקרבת הקרבן. הכתוב מלמדנו, שגם אם נמצא אדם במקום הרחוק והטמא ביותר, לעולם ישנה דרך חזרה ותמיד ניתן לחזור ולהיות חלק מכלל ישראל ומהחזון הרוחני שלו.

מצוות פסח שני נכתבה עבור אלו שנפלו בחטאיהם והידרדרו, עבור החשים דחויים, רחוקים וטמאים. מצווה זו מלמדת את החוטאים – אל תתייאשו, תמיד יש תקווה, תמיד תוכלו לחזור לשוב לאיתנכם, תמיד תוכלו להיות חלק מהכלל. מטעם זה ניתנה המצווה בתגובה לתביעתם של הטמאים, ולא נכתבה לכתחילה, כפי שמפרש רש”י (שם): “ראויה היתה פרשה זו להאמר ע”י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע”י זכאי”. אותם אנשים טמאים הם הם אשר זכו בסופו של דבר לחדש פרשה בתורה, לחולל שינוי במציאות. כאשר אדם נמצא במקום הנמוך ביותר, עצם הרצון הטוב להיות טהור ולחזור למסלול, עשוי להביאו למקום בו לא האמין שיכול להיות, כפי שמחדד הרב קוק (אורות התשובה ט”ז ג’): “אע”פ שהוא מתלבט מאד איך להוציא את רגליו מתוך הבוץ של החטאים, אע”פ שלא נתברר לו כלל וכלל איך מתקנים את העבר כולו, אע”פ שהדרכים המעשיים אינם עדיין כלל סלולים לפניו, ואבני נגף הם מלאים, אבל הרצון להיות טוב זהו רוח גן עדן אלהים, המנשב בנשמה וממלא אותה אושר אין קץ”.