הסיבה לכך שהתפילין הינם אות על הידיים ברורה. התפילין נקשרים על ידי עוטרם. ברם מה מסמלת עטיית התפילין על הידיים?

מענה לאמור ניתן למצוא במדרש במסכת תענית (ד.): “ועוד שאלה (כנסת ישראל) שלא כהוגן אמרה לפניו רבש”ע (שיר השירים ח) “שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך” א”ל הקב”ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם שנאמר (ישעיהו מט) “הן על כפים חקותיך””.

כנסת ישראל מבקשת קשר עם ה’ כחותם על הלב וכחותם על הזרוע. ברם הקב”ה משיב לכנסת ישראל כי זוהי שאלה שלא כהוגן. במקום, מתאר הקב”ה את הקשר בינו לבין כנסת ישראל כ”חוק על הכפיים”, שכן הידיים נראות אבל הלב אינו נראה. מה פשר אמירה זו? מדוע הכמיהה כי הקב”ה יהיה כחותם על ליבנו הינה כמיהה שלא כהוגן?

במדרש זה מובאת שאלה נוספת של כנסת ישראל שאינה כהוגן (שם): “אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקב”ה השיבה כהוגן שנא’ (הושע ו) “ונדעה נרדפה לדעת את ה’ כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו” אמר לה הקב”ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר (הושע יד) “אהיה כטל לישראל””. בעיני כנסת ישראל הקשר עם ה’ משול לגשם. בתגובה עונה לה הקב”ה, כי קשר זה משול לטל.

מה ההבדל בין טל לבין גשם? מסביר הרב יונתן אייבשיץ, בעל יערות דבש: “כי גשם הוא לחות ארץ העולה מעלה וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו, כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נשא מקום לשאת אותם להיותם ב’ הפכים וירדו לארץ, ולכן כאשר יתייבש האדמה ולא יעלו לחות כל כך, לא ירדו גשמים, אבל הטל אינו מלחות ארץ, רק יורד מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאתנו, ועומד תמיד קר ולח, ומשם יטפו אגלי טל על הארץ, ולכך תמיד יום ביומו כהחם קצת היום, ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר כנודע, ולכך טל אינו נעצר לעולם”. כנסת ישראל כמהה להשראה, היא רוצה שהקשר בינה לבין הקב”ה יהיה כגשם המושפע מעולמות עליונים. אמנם גשם מפרה את האדמה, מביא לצמיחה ולשגשוג, ברם לא בכל יום בא הגשם. לעומת זאת, הטל כמעט בלתי מורגש, לכאורה הרבה פחות אפקטיבי מהגשם, אך הטל מצוי תדיר. הקב”ה מסביר לכנסת ישראל כי עבודת ה’ האמיתית משולה לטל. בשגרת היום יום – שם מצוי ה’, לא רק בריגושים האקראיים בעיתות בהן יורד גשם.

ברוח זו מסביר הרב אייבשיץ את פשר שאלת כנסת ישראל כי ה’ יהיה חותם על ליבה וחותם על זרועה: “וכנסת ישראל חשבה כל מצוות ומעשים טובים שאנו עושים, הם הכל ברעותא דליבא וכונה שלימה, לכך ביקשה שימני כחותם על לב, אבל הקב”ה יודע כי בעו”ה רוב מצוות הם בלי כוונה שלימה, וכמצות אנשים מלומדה וכדומה, פניה, גסות רוח, או לקרדום לאכול הימנו וכהנה, ולכך אמר את מבקשת דבר פעם נראה ופעם אין נראה אם אין בו כוונה, רק על כפים חקותיך שזה נראה לעולם, כי תמיד ישראל עוסקים במעשים טובים ומצוות”. כנסת ישראל מבקשת השראה, קשר אידיאלי הנובע מכוונת הלב השלמה – כחותם על לבנו. הקב”ה מדגיש בפני כנסת ישראל את כוחה של ההתמדה בקיום מצוותיו, בעבודת הכפיים השגרתית, אשר אינה תמיד מעוררת השראה וריגושים – בה מצויה האמת.

מצוות התפילין מתוארת כאות על הידיים. אמנם אנו כמהים לריגושי הלב, אך הלכה למעשה החותם על הזרוע, החוק על הכפיים הוא החשוב. רק מי שכפיו עוסקות תדיר במלאכת הקודש, אשר יודע להקריב את התמיד בבוקר ובין הערביים, רק הוא יזכה להגיע באמת גם לריגוש הלב.