(צילום: אביטל מלץ)

החדש הזה לכם ראש חודשים” – דברי רש”י בתחילת פירושו לתורה מדגישים את חשיבות הפסוק הזה. מדובר למעשה במה שרש”י קובע “שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל”. אין ילד שאינו מקשה והלוא נצטווינו על מצוות קודם לכן – כמו ברית מילה, גיד הנשה, פרו ורבו וכדו’. ברם, המיוחד בציווי זה הוא בראש ובראשונה העובדה שזו מצוות שניתנה לאומה הישראלית כאומה. אין מדובר עוד על מצוות ליחידים – כיצד ימולו בני אברהם אבינו את עצמם, מה יאכלו בניו של אברהם אבינו, או מצוות שניתנו לאנושות כולה, כמו פרו ורבו. מדובר על מצוות שניתנו לעם ישראל כלאום. מעתה ואילך יש לוח זמנים עברי, שהוא הקובע את ריתמוס החיים של העם היהודי, ולאורו נקבעים מועדיו, חגיו וראשי חודשיו. מטבע הדברים אין אפשרות שיהיו לוחות שונים לעם אחד. חובה היא שהלוח יכנס את כולם תחת כנפיו. על כן פסקו חכמים במקום אחר כי לוח זה מחייב גם אם בית הדין פסק לא נכון: “…אשר תקראו אותם במועדם, אותם אפילו שוגגין אותם אפילו מוטעים אותם אפילו אנוסין” (ספרא אמור). למעלה מכך, בשעה שעמד רבי יהושע בפני הבחירה האם לקבוע את יום הכיפורים לפי חשבונו, או להיענות לתביעת רבן גמליאל הנשיא, ולבוא אליו ביום הכיפורים שחל להיות על פי חשבונו, הכריע כי אין חשוב יותר מאשר לוח אחד. גם כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה והחל קובע לוח לעצמו נוהל נגדו מאבק, ובסופו של דבר “געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום, יש לנו חלק בא-להי ישראל, וכל כך למה? משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים” (ברכות סג ע”א ע”ב).

הלוח העברי מלמד למעשה על מהות התורה כולה. יש בתורה חלקים שניתנו לכלל האנושות, כמו שבע מצוות בני נח, וכן ערכים מוסריים אחרים המחייבים את כלל האנושות; יש בה מצוות לעבדים כנעניים; יש בה מצוות לאנשים, נשים וטף – הרבה מצוות נוהגות כבני אדם יחידים. אולם, גם המצוות המוטלות על היחיד הן חלק ממבנה כולל בהרבה. בפרשה שלנו הוקמה אומה, וריבונו של עולם ביטא זו בכך שהוא פסח על בתי ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. מכאן ואילך קו המחשבה אינו בוחן את היחיד בלבד, את דביקותו בריבון העולמים ואת קיום המצוות שלו. אנו נמצאים כחטיבה אחת בעולם, ושאלת היסוד נוגעת למציאות האומה בכללה.

על כן אין טעם של ממש בכל החלומות על התנתקות מהאומה הישראלית, ועל פרישה מהציבור כדי להיות נאמן יותר למורשת אבות. לו היינו מצטווים להשיג את העולם הבא הפרטי שלנו – היינו אכן צריכים לעיתים לפרוש, ובעיקר בשעה שהציבוריות בכללה מתדרדרת ומדרדרת יחד עימה את עולמו של היחיד. ברם, כיוון שלא זה עיקר התורה, אלא יסודה של תורה היא הופעת האומה הישראלית במלוא עוזה, הרי שגם אם יהיה אדם צדיק גמור לעצמו, לא ימלא אחר רצון ד’ כפי שהוא מופיע בתורה. גם עולמו של היחיד עצמו מוקרן מהכלל: לא פעם נאמר בחז”ל כי ראוי היה צדיק פלוני להתגלות מיוחדת, אלא שלא היה דורו זכאי לכך: “פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה, ונתנה עליהם בת קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן” (סנהדרין יא ע”א).

על כן, יסוד העבודה הרוחנית צריך שיהא מופנה אל הציבור, ולרצון לרומם את הציבור כולו. הדבר נכון במוסדות הלימוד הפותחים את שעריהם בפני החפץ להיכנס בהם והמוכן להתמודד עם אתגרם, והדבר נכון ביחס לכיוון ההתקדמות הרוחנית אותה מבקשים. עניין לנו רק בהיותה של האומה הישראלית חטיבה אחת בארץ, החיה את חייה בחתירה אחדותית לקראת הופעתה בצורתה המלאה.