פרשת אחרי מות פותחת בעבודת הכהן הגדול. בפתח הפרשה מצווה הקב”ה על אהרן שלא לבא בכל עת אל הקדש (ויקרא ט”ז, ב’): “וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת …”. לפי המדרש, נוכח ציווי זה חושש משה רבנו כי הקב”ה ימנע מאהרן כניסה לקדש הקדשים בשל מעורבותו בחטא העגל, ובלשון המדרש (ויקרא רבה כ”א, ז’): “צער גדול היה לו למשה בדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו בכל עת”. לכן מנחם הקב”ה את משה בפסוק הבא (ט”ז, ג’): “בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ” – אהרן יוכל להמשיך לבא אל הקדש, אם כי הוא יהיה חייב לעשות זאת על פי סדר העבודה המפורט בפרשתנו, ובלשון המדרש: “אמר הקדוש ברוך הוא למשה … בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה”.

תשובת הקב”ה למשה על פי המדרש תמוהה מאוד, והלא הכהן הגדול יכול להיכנס לקודש הקודשים רק פעם אחת בשנה, ביום הכפורים, כיצד אם כן יכול הקב”ה להבטיח למשה כי אהרן ייכנס “בכל עת שהוא רוצה”?

הגאון מוילנא סבור, כי מדרש זה מחדש לנו, כי כניסתו של אהרן לקדש הקדשים לא הוגבלה בזמן, והוא אכן היה יכול לבוא בכל עת אל הקדש. רק לאחר פטירת אהרן, הוגבלה כניסת הכהן הגדול לקדש הקדשים ליום הכפורים, ובלשונו (קול אליהו ויקרא ט”ז, ב’): “נשמע מזה שדוקא שאר כה”ג אסורים ליכנס לקה”ק אלא ביוה”כ אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה, רק שיכנס כסדר העבודה האמורה בפרשה זאת”. הגר”א מוצא עוגן לפירושו בפרשתנו.

תחילת הפרשה עוסקת בעבודת אהרן בקדש הקדשים (ט”ז, ג’): “בזאת יבוא אהרן”; (ט”ז, ח’): “ונתן אהרן”; (ט”ז, י”א): “והקריב אהרן” וכו’. בשלב זה אין הכתוב מגביל כלל את העבודה ליום הכפורים. רק בהמשך הפרשה מוגבלת עבודת הכהן הגדול ליום הכפורים (ט”ז, כ”ט): “והיתה לכם לחקת עולם … בעשור לחדש”. ברם אז התורה אינה עוסקת עוד בעבודת אהרן, כי אם מדברת בכלליות על עבודת “הכהן” (ט”ז, ל”ב): “וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידיו לכהן). מכאן למד הגר”א, כי בתחילת הפרשה מפורטת עבודת אהרן בקדש הקדשים בכל עת, ואילו בהמשך הפרשה מפורטת עבודת הכהן הגדול בקדש הקדשים המיוחדת ליום הכפורים (וכן ר’ בפירוש המלבי”ם, שם, פס’ ג’).

המאור ושמש מספק ביאור שונה, בעל ניחוח חסידי, לדברי המדרש (מאור ושמש, אחרי מות, ד”ה “ומזה”). לשיטתו המדרש אינו מתמקד בעבודת קדש הקדשים, כי אם עוסק בהנהגתו הכללית של אהרן. אהרן הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא היה איש של אהבה, ולכן אהוד ואהוב על בני ישראל יותר ממשה רבינו. לתכונה זו יתרונות רבים, באהבתו הצליח אהרן לקרב רחוקים אל דבר ה’. ברם תכונה זו עמדה לו לרועץ, האהבה הביאה למעורבותו של אהרן בחטא העגל. משה רבינו חושש כי בשל מעידתו ימנע הקב”ה מאהרן מלבוא אל הקדש, מלקרב רחוקים, ברם הקב”ה מרגיע את משה – אהרן יוכל להמשיך לעסוק בקדש בכל עת שהוא רוצה, אם כי העיסוק בקודש יהיה “בסדר הזה”, הקב”ה מתווה לאהרן דרך בה אהבתו את הבריות לא תוביל לאבדן שליטה.

הקירוב אל הקדש ייעשה על פי מסגרת ההלכה ולא על פי תשוקת הלב, הקירוב יהיה של אלה המעוניינים להתקרב באמת ובלשונו: “וזהו פירוש המדרש רבה הנ”ל לא כשם שאתה סבור אלא בכל שעה שרוצה ליכנס לפני יכנס אלא שיכנס כסדר הזה דהיינו שלא יקרב כי אם אותם המשתוקקים לכנוס בדרכי תורה ועבודה ומתחרטים על מעשיהם לא טובים … אבל בכל עת לא יוכל לבא אל הקודש רק על ידי שיקרב המצפים אל הקדושה ומתחרטים על מעשיהם הבלתי הגונים”.

פירוש נפלא זה מלמד אותנו מהו כוחה של אהבה. אהבה בונה עולמות, מרקיעה שחקים, מקרבת לבבות. ברם בה בעת אהבה בלתי מרוסנת מובילה להתרסקות ולשבר. הקב”ה אינו חונק את אהבתנו, ההיפך הוא הנכון: ” בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס”, אם כי החיבור, הקירוב ייעשה “כסדר הזה”. מסגרת ההלכה מתעלת את האהבה ומרוממתה, מעדנת את האהבה ומפיחה בה רוח חיה ונצחית. אהרן מקבל מהקב”ה כללים המהווים כלי קיבול לאהבה, באמצעותם יוכל להמשיך ביתר שאת בעשייתו הברוכה, בזכותם אהבה המקלקלת את השורה תתעלה למדרגת אהבת עולם.