פרשות ספר בראשית – עם סיום המאבק על ההנהגה בבחירות המוניציפליות לפני שנה בחן אריה פרידמן את מודל ההנהגה שמציגים בני יעקב המבקשים להנהיג את עם ישראל כפי שמסופר בפרשות המסיימות את ספר בראשית.


פרשות ספר בראשית

 

בפרשיות האחרונות של ספר בראשית עוברת התורה מהתמקדות באבות האומה, אברהם יצחק ויעקב – אל בניו של יעקב שאט-אט הופכים לבני ישראל, לעם ישראל.

אם אברהם ויצחק, על פי הציווי האלוקי, היו צריכים לבחור באחד מבניהם כממשיך היחיד של דרכם, יעקב מתחיל את בניית האומה הישראלית באמירה – כולם היו בני, כולם ממשיכים את דרכי.

אך מאחורי הקלעים, החל מפרשת וישב ועד לפרשת ויחי, נבחנים בני יעקב בתכונה מרכזית אחת – מנהיגות.

בחודשים האחרונים עברנו ברעננה מערכת בחירות שגם בה חיפשנו מנהיג. כשעברתי על הפרשיות בחנתי מה אפשר ללמוד על מנהיגות מכל אחד מהטוענים לכתר.

בכור הבנים – ראובן.

ראובן שמציל את יוסף מאחיו המבקשים להרגו ומשכנע אותם להכניס את יוסף לבור כדי להוציא אותו בהמשך. אבל ברגע האמת, ברגע שבו זקוקים למנהיג – הוא לא שם.

האחים מוכרים את יוסף ואז מספרת לנו התורה “וישב ראובן אל הבור ויקרע את בגדיו”. גם בהמשך כשהאחים באים לקחת את בנימין למצרים מוכיח ראובן שלמרות שהוא רואה נכוחה את הדברים הרי שברגע האמת הוא אינו מפעיל שיקול דעת.

על האמירה של ראובן ליעקב “את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך” אומר רש”י “בכור שוטה הוא זה”.

יעקב ב”ויחי” נותן לראובן כותרת שמלווה אותו כל חייו “פחז כמים. יתר שאת ויתר עוז”. הנהגה חייבת שיקול דעת.

יהודה שנבחר בסופו של תהליך למלוכה, דווקא אינו מצטייר בפרשתנו באור חיובי. בתחילה, הוא מציע את מכירת יוסף לישמעאלים, אמנם כדי למנוע את רציחתו אבל בשורה התחתונה הוא נגרר אחרי האחים.

גם בסיפור תמר יהודה מתנהג כמי שמשועבד ליצריו אבל אז מגיע הביטוי שהופך את יהודה למנהיג – “צדקה ממני”. לכאורה, היה יכול לשתוק ותדמיתו לא הייתה נפגעת. אך הוא לא מסוגל.

הוא אחראי על מעשיו ומוכן לשלם את המחיר. בפרשיות הבאות תגדל דמותו ותתעצם כשהוא תופס מנהיגות ולוקח אחריות – ליעקב הוא אומר על בנימין “אנוכי אערבנו מידי תבקשנו”.

במצרים הוא היחיד שמתפקד מול יוסף – “ויגש אליו יהודה ויאמר”. עליו אומר יעקב “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו”. יהודה הוא סמל למנהיגות כי הוא לא בורח ממצבים קשים, הוא מתמודד. הוא לוקח אחריות.

יוסף מנסה להציג מודל מנהיגות אחר. הייתי קורא לזה מודל ווסט-פוינט האמריקאי.

מי שאינו עובר את תהליך בחירת ההנהגה מלמטה אלא נמצא במסלול שונה לחלוטין. מבחינת יוסף, כפי שמתבטא בחלומותיו, הוא נקבע להיות המנהיג ועל אחיו לקבל על עצמם את הדין. מה שכמובן לא קורה.

האחים דוחים את מנהיגותו וממעמד יורש העצר מגיע יוסף לבית האסורים במצרים.

וכאן מתרחש תהליך מופלא. כאן בנקודת השפל הנמוכה ביותר של יוסף – הוא מבין שכל עוד שהוא חולם חלומות על עצמו. כל עוד כל כולו מתרכז בצרכים שלו וברצונות שלו – הוא ילך ויתדרדר.

מאותו רגע יוסף מפסיק לחשוב רק על עצמו. מאותו רגע הוא מתחיל לחלום חלומות של אחרים.

לאתר מצוקות של אחרים ולמצוא להם פתרונות. מכאן צומחת מנהיגותו של יוסף.

מהתובנה הזו פורצת מנהיגות כלכלית שצופה פני עתיד, שיודעת לזהות תהליכים ואירועים שמובילים לאסון – ויודעת להציב פתרונות. זו המנהיגות של יוסף.

דגם מנהיגות אחר מציבים שמעון ולוי שנפסלים על ידי יעקב להנהגה. “כלי חמס מכורותיהם. בסודם אל תבוא נפשי”. שמעון ולוי מבטאים קיצוניות. הן במעשה שכם והן במכירת יוסף שעל פי הגמרא הם אלה שהובילו את המהלכים.

“אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”. הקיצוניות של שמעון היא לרע. הוא פסול להנהגה. שמעון הופך לשבט הקטן ביותר ולבסוף נטמע בתוך נחלתו של יהודה. לוי לעומת זאת זה סיפור אחר – הגמרא מתארת את קיצוניותו של לוי כמשיכה אל הטוב.

אנו רואים זאת למשל לאחר מעשה העגל כשלקריאתו של משה “מי לה’ אלי” נענים בני שבט לוי שיודעים איך לחבר מניע חיובי של הרצון האלוקי להרג של 3000 איש מבני ישראל.

גם שבט לוי מחולקים ביעקב ומופצים בישראל אבל לעומת שמעון שעבורו מדובר בעונש והיעלמות הרי שהיעדר נחלה לשבט לוי נובע מבחירתם לכוהנים ולווים שמחברים את בני ישראל אל הקב”ה. מודל המנהיגות של לוי הינו היכולת לבצע מהלכים קשים אבל מתוך מניע אמיתי, מתוך צורך כללי ולא לסיפוק יצר הנקמה האישי שלו.

אני מאחל להנהגה החדשה של רעננה שנשכיל ללמוד מראובן שהנהגה חייבת שיקול דעת ולא “פחז כמים”. שנדע, כפי שיהודה עשה, לקחת אחריות ולהיות שם בכל רגע נתון עבור כל תושבי העיר.

שנחלום כמו יוסף ונזהה בזמן מצוקות ובעיות ושנדע לתת פתרונות נכונים ובמיוחד, כמו לוי, שנבין כי ההצדקה היחידה להגיע להנהגה היא העובדה שאנו מונעים מתוך מניעי אמת. מתוך עשייה של צרכי ציבור באמונה ולא לסיפוק הצרכים האישיים.