פרוגסטוגנים מסוימים קשורים לסיכון גבוה יותר לגידול מוחי בנשים, כך עולה ממחקר

במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת BMJצוות חוקרים צרפתים חקר את הקשר בין שימוש בפרוגסטוגן לבין הסיכון לגידולים שפירים במערכת העצבים המרכזית כגון מנינגיומה תוך גולגולתית בקרב נשים.

מחקר: שימוש בפרוגסטוגנים והסיכון למנינגיומה תוך גולגולתית: מחקר מקרה-ביקורת לאומי. קרדיט תמונה: vitahima / Shutterstock

רקע כללי

מנינגיומות מתרחשות כל 9.5 לכל מאה אלף שנים בארצות הברית ומהוות 40% מהגידולים הראשוניים הקשורים למערכת העצבים המרכזית. למרות שפירים מבחינה היסטולוגית וגדלים לאט, הם עלולים לגרום לבעיות על ידי הפעלת לחץ על רקמות סמוכות במוח, המצריך התערבות כירורגית כדי לפרוק את האזור. גיל הוא אחד הגורמים המגבירים באופן משמעותי את הסיכון למנינגיומות, במיוחד לאחר 65 שנים.

מין נקבה, נוירופיברומטוזיס מסוג 2 וחשיפה לקרינה מייננת לאזור התוך גולגולתי הם גורמי סיכון ידועים נוספים למנינגיומות, מלבד הגיל. מחקרים אחרונים גם הצביעו על כך ששימוש ארוך טווח בשלושה פרוגסטוגנים – כלורמדינון אצטט, נומגסטרול אצטט וציפרוטרון אצטט – במינונים גבוהים יכול גם להגביר את הסיכון למנינגיומות תוך גולגולתיות. מחקרים מצאו גם שנפחי המנינגיומה גדלים במהלך ההריון ולאחר מכן יורדים בשלב שלאחר הלידה.

יתר על כן, הנוכחות המשמעותית של קולטני פרוגסטרון במנינגיומות מצביעה על קשר ביולוגי בין סיכון למנינגיומה להורמוני מין נשיים, מה שמדגיש את הצורך במחקרים חזקים על שימוש בפרוגסטוגן וסיכון למנינגיומה.

לגבי המחקר

במחקר הנוכחי, החוקרים חקרו את הסיכון למנינגיומה תוך גולגולתית הקשורה לפרוגסטוגנים רבים ולנתיבי מתן שונים של פרוגסטוגנים אלו. החשיפות לפרוגסטוגן כללו פרוגסטרון תוך נרתיק, מלעור ופומי, דידרוסטרון בפני עצמו או עם אסטרוגן, הידרוקסיפרוגסטרון, פרומגסטון, מדרוגסטון, אמצעי המניעה להזרקה מדרוקסיפרוגסטרון אצטט, דינוגסט בפני עצמו או עם אסטרוגן, ומערכות תוך רחמיות של לבונורגסטרל.

המחקר גם נועד לאפיין גורמים כמו גיל, מיקום המנינגיומה ודרגת הגידול עבור הנשים הנכללות בקבוצת המקרים ולקבוע כמה מהמנינגיומות שטופלו בניתוח ניתן לייחס לשימוש באחד הפרוגסטוגנים. הנתונים עבור מחקר מקרה-ביקורת זה התקבלו ממערכת נתוני הבריאות הלאומית של צרפת.

המחקר כלל נשים בכל הגילאים שחיו בצרפת ועברו טיפול כירורגי למנינגיומה תוך גולגולתית בין השנים 2009 ל-2018. קבוצת הביקורת כללה נשים שהתאימו באזור המגורים ושנת הלידה עם משתתפי קבוצת המקרה. הסיווג האנטומי, הטיפולי והכימי של ארגון הבריאות העולמי שימש להגדרת חשיפה לפרוגסטוגן.

מסלולי המתן השונים שהוערכו במחקר היו מלעור, פומי, תוך שרירי, תוך נרתיק ותוך רחמי. עבור פרוגסטוגנים שניתנו בנתיב תוך נרתיק, דרך הפה, תוך שרירי או מלעור, מתן אחד בשנה שקדמה לתאריך המדד נחשב כחשיפה, ואילו עבור פרוגסטוגנים תוך רחמיים ומערכות תוך רחמיות לבונורגסטרל, החשיפה הייתה מתן מתן אחד בשלוש או חמש שנים שקדמו לכך. תאריך המדד, בהתאמה.

החוקרים ניתחו שלושה אופני חשיפה לפרוגסטוגנים. הראשון היה חשיפה לפרוגסטוגן של דאגה. השני היה חשיפה למינון גבוה של אחד משלושת הפרוגסטוגנים שכבר קשורים לסיכון מוגבר למנינגיומה (נומגסטרול אצטט, כלורמדינון אצטט וציפרוטרון אצטט) בשלוש השנים שקדמו לתאריך המדד. המצב השלישי היה היעדר חשיפה לכל אחד מהפרוגסטוגנים. הניתוח כלל גם מגוון רחב של גורמים רפואיים וסוציו-דמוגרפיים כמשתנים.

תוצאות

התוצאות הראו ששימוש ארוך טווח בפרוגסטון, מדרוגסטון ואמצעי המניעה להזרקה medroxyprogesterone acetate היה קשור לסיכון גבוה יותר למנינגיומה תוך גולגולתית. עם זאת, שימוש קצר טווח שנמשך פחות משנה בכל אחד מהפרוגסטוגנים הללו לא נמצא כמגביר את הסיכון למנינגיומה.

יתרה מזאת, השימוש בפרוגסטרון תוך נרתיק, ליעורי ובעל פה, דידרוסטרון בפני עצמו או עם אסטרוגן, שימוש קצר או ארוך טווח בספירונולקטון או מערכות תוך רחמיות לבונורגסטרל לא היה קשור לעלייה כלשהי בסיכון למנינגיומה תוך גולגולתית.

השימוש בפרומגסטון, מדרוגסטון ומדרוקסיפרוגסטרון אצטט לא נמצא קשור לשכיחות של מנינגיומות ממאירות, ומספר המקרים של מנינגיומות תוך גולגולתיות שנזקקו לטיפול כירורגי שהיה קשור לפרומגסטון, מדרוגסטון ומדרוקסיפרוגסטרון אצטט היה נמוך משמעותית מאשר אלה הקשורים לנומגסטרול אצטט, כלורמדינון אצטט וציפרוטרון אצטט.

מסקנות

לסיכום, הממצאים דיווחו כי שימוש ארוך טווח בשלושה פרוגסטוגנים – פרומגסטון, מדרוגסטון ואמצעי המניעה להזרקה מדרוקסיפרוגסטרון אצטט – נמצא כמגביר את הסיכון למנינגיומה תוך גולגולתית בנשים. עם זאת, פרוגסטוגנים אלו לא העלו את הסיכון למנינגיומות ממאירות, ושימוש בפרוגסטגנים אלו במשך פחות משנה לא נמצא כמגביר את הסיכון למנינגיומה תוך גולגולתית. בנוסף, פרוגסטוגנים אחרים כגון ספירונולקטון, דידרוסטרון, פרוגסטרון או מערכות תוך רחמיות הורמונליות לא היו קשורים לסיכון מוגבר למנינגיומות.