פעילות גופנית שהוכחה כמרסנת את התיאבון בחולי סוכרת וטרום סוכרת

במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת חומרים מזיניםחוקרים העריכו את ההשפעות של פעילות גופנית על התיאבון אצל אנשים עם סוכרת מסוג 2 (T2DM) או טרום סוכרת.

השכיחות העולמית של T2DM וטרום סוכרת גדלה בהתמדה, עם כ-537 מיליון אנשים שחיו עם סוכרת בשנת 2021, לעומת 108 מיליון בשנת 1980. השמנת יתר ועודף משקל הם גורמי סיכון מרכזיים לסוכרת, והפחתה במשקל מפחיתה את הסיכון לסוכרת. לכן, משקל גוף תקין חיוני למניעת סוכרת ולטיפול.

התערבויות באורח חיים ופעילות גופנית רבה יותר הן אפשרויות מועדפות לטיפול ומניעה של T2DM. השפעת פעילות גופנית על איזון האנרגיה, התיאבון ומשקל הגוף נחקרה פחות בחולי T2DM או טרום סוכרת. לפיכך, הבנה טובה יותר של ההשפעות של פעילות גופנית על התיאבון וויסותה בחולי טרום סוכרת או T2DM עשויה לשפר את המלצות פעילות גופנית קיימות.

מחקר: השפעת פעילות גופנית חריפה וכרונית על ויסות תיאבון ותיאבון בחולים עם טרום סוכרת או סוכרת מסוג 2 – סקירה שיטתית. קרדיט תמונה: Benedek Alpar / Shutterstock

לגבי המחקר

המחקר הנוכחי העריך כיצד פעילות גופנית חריפה וכרונית משפיעה על התיאבון ועל ויסותו בחולי T2DM או טרום סוכרת. מחקרים היו כשירים אם הם שילבו התקף של פעילות גופנית חריפה או התערבות באימון גופני, דיווחו על דירוגי תחושת תיאבון, והשוו קבוצות פעילות גופנית וחוסר פעילות גופנית, משטרי פעילות גופנית שונים, או משתתפים עם ובלי T2DM או טרום סוכרת בעקבות אותה התערבות.

חיפשו מחקרים במאגר המידע המרכזי של Cochrane של ניסויים מבוקרים (CINAHL), PubMed ו-Web of Science. גם הפניות ממחקרים שנכללו נבדקו כדי לזהות מחקרים נוספים. לאחר מניעת כפילויות, הוקרנו כותרות/תקצירים ונבדקו טקסטים מלאים.

הנתונים הבאים חולצו: גודל המדגם, גיל המשתתפים, מין, מדד מסת הגוף (BMI), פרטי פעילות גופנית, משטרי תזונה, משך המחקר, תרופות, דירוגי תיאבון, תופעות לוואי ודירוגי תיאבון. הסיכון להטיה הוערך באמצעות סולם מסד הנתונים לפיזיותרפיה. הצוות ביצע סינתזה נרטיבית של התוצאות.

ממצאים

מתוך למעלה מ-4,000 רשומות שזוהו בחיפושים במסד הנתונים, נכללו שבעה מחקרים. הם פורסמו בין 2013 ל-23 וכללו 211 משתתפים. מתוכם, 183 משתתפים אובחנו עם T2DM ו-28 עם טרום סוכרת. שני מחקרים בחנו את ההשפעות של פעילות גופנית כרונית על התיאבון, ארבעה העריכו פעילות גופנית חריפה ואחד חקר את שניהם. איכות העדויות להתערבויות כרוניות ואקוטיות דורגה כטובה.

להערכות של שובע, בחילות, רעב וצריכת מזון פרוספקטיבית, כיווני ההשפעות היו מתאימים יחסית במחקרי התערבות חריפים. אף מחקר לא הראה עלייה בו זמנית בשובע וברעב; לפיכך, ניתן לתרגם סולמות דירוג בודדים למגמה כללית של תיאבון. לאחר אימון סיבולת חריף, היה דיכוי תיאבון או ללא השפעה עד 180 דקות לאחר הפגישה.

שני מחקרים מדדו את דירוג התיאבון יום לאחר פעילות גופנית, ואחד ראה עלייה בתיאבון. בנוסף, שני מחקרים חקרו פעילות גופנית התנגדות; האחד דיווח על עלייה חריפה בתיאבון עם פעילות גופנית התנגדות, בעוד שהשני דיווח על תופעות דיכויות בנקודות זמן מסוימות. בנוסף, המחקר הקודם בחן מחדש את ההשפעות החריפות לאחר 12 שבועות של אימון; התוצאות נותרו ללא שינוי, ללא שינויים כרוניים בדירוגי התיאבון.

חוץ מזה, לא היו שינויים משמעותיים ברמות הורמוני התיאבון בשני המחקרים, אם כי תחושת השובע עלתה בנקודות זמן מסוימות. כמו כן, דירוג התיאבון ירד, או שלא היה שינוי בעקבות פעילות גופנית כרונית. במחקר התערבות כרוני עם 108 משתתפים, השובע גדל בעוד הרעב ירד בקבוצות אימוני סיבולת אירובית והתנגדות פלוס אימוני סיבולת אירובית.

בקבוצת אימוני סיבולת, השובע לפני הארוחה עלה; בקבוצת האימון המשולב, השובע לפני ואחרי הארוחה עלה לאחר שישה חודשים. יש לציין כי השפעות כרוניות על דירוג התיאבון לא היו עולות בקנה אחד עם שינויים בהורמוני התיאבון. שני מחקרי התערבות חריפים השוו בין משתתפים עם ובלי T2DM.

במחקר אחד, לא היו הבדלים בדירוגי התיאבון בין קבוצות T2DM לקבוצות שאינן T2DM בעקבות פעילות גופנית. באחר, היו הבדלים ברצון לאכול ובשובע בין נבדקי T2DM לנבדקים שאינם T2DM. יתר על כן, המלאות שלאחר הארוחה ירדה יום לאחר פעילות גופנית רק בנבדקי T2DM. אף מחקר לא דיווח במפורש על תופעות לוואי.

מסקנות

המחקר ראה שההשפעות על התיאבון השתנו אצל אנשים עם T2DM או טרום סוכרת בעקבות פעילות גופנית חריפה, בעוד שדירוג התיאבון ירד או לא השתנה לאחר פעילות גופנית כרונית. במחקרי התערבות חריפים, הממצא העקבי ביותר היה מוגברת של מלאות נתפסת בחולי T2DM לאחר פעילות גופנית. בסך הכל, הממצאים מספקים ראיות נוספות להשפעה מפחיתת התיאבון של פעילות גופנית (כרונית) בנבדקי טרום סוכרת או T2DM.