פעילות גופנית סדירה לפני אבחון סרטן עשויה להוריד את הסיכונים להתקדמות המחלה וגם למוות, כך עולה ממחקר שפורסם באינטרנט ב- כתב העת הבריטי לרפואת ספורט.
ואפילו רמות נמוכות יחסית של פעילות גופנית עשויות להועיל, כך עולה מהממצאים.
ישנן עדויות משכנעות לכך שלפעילות גופנית יש חלק מרכזי בהורדת הסיכון למוות מסרטן, אך הראיות אינן חד משמעיות לתפקידה בהתקדמות המחלה, מסבירים החוקרים.
כדי לחקור זאת עוד יותר, הם ניתחו נתונים אנונימיים מ-Discovery Health Medical Scheme (DHMS), המקושרים לתוכנית Vitality לקידום בריאות. ה-DHMS היא התוכנית הרפואית הפתוחה הגדולה ביותר בדרום אפריקה, המכסה כ-2.8 מיליון מוטבים.
כל משתתפי תוכנית Vitality מתוגמלים על אימוץ התנהגות אורח חיים בריא, צבירת נקודות עבור פעילות גופנית, מתועדת על ידי עוקבי פעילות, נוכחות מתועדת בחדר כושר או השתתפות רשומה בפעילויות כושר מאורגנות.
סוג הפעילות, תדירות, משך ועצימות נרשמים ומתורגמים לדקות שבועיות של פעילות גופנית.
בסך הכל, 28,248 חברי תוכנית Vitality עם סרטן בשלב 1, ונתוני פעילות גופנית מקיפים לשנה שקדמה לאבחון, נכללו במחקר, שנפרש על פני התקופה 2007 עד 2022.
סרטן השד והערמונית היו סוגי הסרטן השכיחים ביותר, שהיוו 44% מסך המחקר.
משך הזמן בין האבחנה הראשונית להתקדמות המחלה, המוות או היציאה מהמחקר נע בין חודש לכמעט 13 שנים.
הסרטן לא התקדם בכמעט שני שלישים מכלל המדגם (65.5%), אבל בקצת יותר משליש (34.5%) כן. ובעוד 81% שרדו, 19% מתו לפני תום המחקר. הזמן הממוצע עד למוות היה 20 חודשים והזמן הממוצע להתקדמות היה 7 חודשים.
רמות הפעילות הגופנית בשנה שלפני האבחון סווגו כלא נרשמו (17,457; 62% מהמשתתפים); נמוך, שווה ל-60 דקות שבועיות או פחות (3722;13%); ובינוני עד גבוה, שווה ל-60 דקות שבועיות או יותר של פעילות גופנית בעצימות בינונית (7069; 25%).
לאחר התחשבות בגורמים בעלי פוטנציאל השפעה, לרבות גיל באבחון, מין, מעמד כלכלי וחברתי ומצבים קיימים, שיעורי התקדמות הסרטן והתמותה מכל סיבה שהיא היו נמוכים יותר בקרב אלו שהיו פעילים פיזית בשנה שקדמה לאבחנתם.
הסיכויים להתקדמות המחלה היו נמוכים ב-16% עבור אלו שעסקו ברמות נמוכות של פעילות גופנית בשנה הקודמת מאשר בקרב אלו שלא רשמו כל פעילות גופנית, בעוד שהסיכויים עבור אלו שעסקו ברמות בינוניות עד גבוהות היו נמוכים יותר. נמוך ב-27%.
באופן דומה, הסיכויים למוות מכל סיבה שהיא היו נמוכים ב-33% בקרב אלו שעסקו ברמות נמוכות של פעילות גופנית בהשוואה לאלו שלא רשמו פעילות גופנית כלשהי, וב-47% נמוכים יותר עבור אלו שהצליחו ברמות בינוניות עד גבוהות.
שנתיים לאחר האבחון, הסבירות לאי התקדמות המחלה בקרב אלו ללא פעילות גופנית מתועדת בשנה שלפני האבחנה הייתה 74%, בהשוואה ל-78% ו-80%, בהתאמה, עבור אלו שהשיגו רמות פעילות גופנית נמוכות ומתונות עד גבוהות. .
בעוד שהסבירות להתקדמות המחלה גדלה ככל שחלף הזמן, היא עדיין הייתה נמוכה יותר עבור אלו שהעלו רמה מסוימת של פעילות גופנית בשנה שקדמה לאבחנתם.
לאחר 3 שנים, הסבירות ללא התקדמות המחלה הייתה 71%, 75% ו-78%, בהתאמה, ללא פעילות גופנית, נמוכה ובינונית עד גבוהה. ואחרי 5 שנים, זה היה 66%, 70% ו-73%, בהתאמה.
דפוסים דומים ניכרו למוות מכל סיבה שהיא. שנתיים לאחר האבחון, הסתברות ההישרדות בקרב אלו ללא פעילות גופנית מתועדת בשנה שקדמה לאבחון הייתה 91% לעומת 94% ו-95%, בהתאמה, בקרב אלו שרשמו רמות נמוכות ומתונות עד גבוהות.
ההסתברויות המקבילות להישרדות 3 שנים לאחר האבחון היו 88%, 92% ו-94%, בהתאמה, ו-84%, 90% ו-91%, בהתאמה, לאחר 5 שנים.
זהו מחקר תצפיתי, וככזה, אינו יכול לקבוע סיבה ותוצאה. והחוקרים מודים שהם לא היו מסוגלים להסביר גורמים אחרים בעלי פוטנציאל השפעה, כמו עישון וצריכת אלכוהול, בעוד שהנתונים על משקל (BMI) לא היו שלמים.
אבל יש כמה הסברים ביולוגיים סבירים לממצאים, הם מציעים, ובראשם הדרך שבה פעילות גופנית מחזקת את החסינות על ידי הגדלת מספרים של תאים הורגים טבעיים, לימפוציטים, נויטרופילים ואאוזינופילים.
פעילות גופנית עשויה גם להוריד את הסיכון להתקדמות של סרטן רגיש להורמונים, כגון סרטן השד והערמונית, על ידי ויסות רמות האסטרוגן והטסטוסטרון, הם מוסיפים.
"פעילות גופנית עשויה להיחשב כמקנה יתרונות משמעותיים במונחים של התקדמות ותמותה כוללת לאלו שאובחנו עם סרטן", הם כותבים.
"בעולם שבו הסרטן ממשיך להוות נטל משמעותי בבריאות הציבור, קידום הפעילות הגופנית יכול להניב יתרונות חשובים בכל הנוגע להתקדמות הסרטן וכן למניעתו ולניהולו", הם מסכמים.
