בספרם החדש, שיין ברלי ובן לורבר מתעקשים ברצינות שזה לא רק לא בסדר שהשמאל הפוליטי מרחיק את רוב היהודים באמצעות עמדותיהם על ישראל ואנטישמיות – זו אסטרטגיה פוליטית שנגזר עליה.

השאלה כיצד לטפל באנטישמיות בשמאל הפוליטי רתחה במשך שנים, והגיעה לנקודת רתיחה בעקבות פיגועי חמאס בישראל ב-7 באוקטובר. חלק מהשמאלנים חגגו את האלימות, בעוד רבים נוספים סירב לגנות את זה במונחים כוחניים או בכלל. ו סמליות של חמאס הפך גלוי יותר במהלך הפעולות הפרו-פלסטיניות בחודשים האחרונים.

מגמות אלו עודדו הגירה ימינה של כמה יהודים ליברליים, המתארים לעתים קרובות את ההתמקדות של התנועה הפרוגרסיבית ב צומת ו עוֹשֶׁק כאיום על ביטחון היהודים. הממסד היהודי הגיב על ידי ניסוח הבעיה כאחת מהקצוות הפוליטיים, עם ג'ונתן גרינבלט, ראש הליגה נגד השמצה, מתאר "שמאל רדיקלי" זה "התמונה ההפוכה של הימין הקיצוני".

תומכי הטיעונים הללו יודעים ששמאלנים ממעטים להשמיע קביעות אנטישמיות גלויות מהסוג המקובל בימין הקיצוני, ולכן הם ביקשו להגדיר את מותג האנטישמיות הנפוצה בשמאל כסוג של אנטישמיות.

ההגדרות הללו לא נדבק לעתים קרובות. אבל הם מספקים הרבה תחמושת למגינים של ישראל כדי להאשים את המבקרים החריפים ביותר של המדינה, עושה את זה קשה יותר לכמה פרוגרסיבים יהודים לטפל במה שהם מאמינים כאנטישמיות ממשית בתנועתם.

"השמאל נשאר קפוא", כותבים ברלי ולורבר. "מתרגזים משטף ההאשמות, פעילים רבים מתגוננים, מסרבים להתייחס ברצינות לכל דיון באנטישמיות, משוכנעים שהנושא מיוצר כולו".

בטיחות באמצעות סולידריות הוא מאמץ להפשיר את ההקפאה הזו, ואת נקודת המבט השמאלנית המקיפה ביותר על אנטישמיות שנתקלתי בה.

פנייה לשמאל

הקטע המדהים ביותר בספר הוא הגנה על הזרם המרכזי של הזרם היהודי לישראל, שלעתים קרובות מתייחסים אליו בלעג מצד השמאל: "רוב העם היהודי בעולם תומך כיום בציונות כי הם מתייחסים לישראל, באופן מובן למדי, כחיים. רפסודה באוקיינוס ​​אכזרי וסוער."

זוהי אמירה יוצאת דופן שמגיעה משני שמאלנים שנותרו פעילים בתנועה שיכולה יותר ויותר להתייחס ל"ציוני" כאל. סוג של השמצה. לורבר בילה שנים כמארגן קמפוס עם הקול היהודי לשלום, אחד הארגונים האנטי-ציוניים המובילים במדינה, בעוד ספרו הקודם של ברלי היה אנתולוגיה של חיבורים אנטי-פשיסטיים.

הם מתייחסים לפעולות ישראל במלחמת עזה כ"רצח עם" לאורך כל הספר ואינם מציעים הגנה על ישראל, מעבר להזדהות עם יהודים בעלי רגשות חמים כלפי המדינה.

הניסיון של ברלי ולורנר להקים אוהל פרוגרסיבי שגם מחבק את האנטי-ציונות וגם מקבל את פניהם של יהודים שאינם בעצמם אנטי-ציונים הוא פרויקט עדין, והם לא מתמודדים עם כל המלכודות הפוטנציאליות. הם מתרצים חוסר "אמפתיה היסטורית" ליהודים מפלסטינים, למשל, אך מגנים זאת בקרב פעילים לא פלסטינים, שלעתים קרובות נוקטים רמזים ממנהיגים פלסטינים.

אבל במובן אחר, המסקנות שלהם מדברות בעד עצמן.

"איננו יכולים לפסול חלקים נרחבים של כל קהילה מודרת כאויבים אפריוריים, שאינם ראויים ליחסים ולסולידריות אם הם לא יסכימו מיד לביקורת רדיקלית הנוגדת את כל הסוציאליזציה שלהם", הם כותבים. "פעילים חייבים לפגוש אנשים במקום שבו הם נמצאים, להתייחס אליהם כאילו הם שווים יותר מסתם ההסכם הפוליטי שלהם, ולפעול כדי להעביר אותם לאורך נושאים חשובים."

אני צריך להוסיף את זה בטיחות באמצעות סולידריות עוסק בהרבה יותר מאשר איך האנטישמיות מצטלבת עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואני מקווה שתצטרפו אלי הערב כדי לדון בספר עם ברלי ולורבר. נסקור גם את הניתוח שלהם של אנטישמיות קונספירטיבית בימין הקיצוני – שתופס את רוב הספר – וכיצד הם חושבים שחבריהם השמאלנים יכולים להגיב טוב יותר לאנטישמיות.