כבר בשעות הערב של יום השואה ויום הזכרון כשמדינה שלימה נועלת את פתחי החנויות ואת שערי בתי העסק, כשבשעות בין הערביים נכבית לאט לאט המולת הרחוב והמוסיקה הרועשת והדיבורים הקולניים ברדיו מפנים את מקומם לצלילים רכים יותר, צנועים יותר , לסיפורים ולקולות הסדוקים שנשברים לעיתים, והשמיים נצבעים בצבעי ארגמן, ואנחנו מתכנסים אל בתינו ולובשים את החולצות הלבנות, ופוסעים אל הכיכרות, אל העצרות, אל בניני יד ושם ויד לבנים, עוברת , כך נדמה, אותה הרוח של שעות בין הערביים בחודש תשרי כשהרחובות מתרוקנים מכלי הרכב, כשמדינה שלמה מכבה אט אט עסקיה, כשקולות הרדיו והטלוויזיה משתתקים, ואנו לובשים בגדי חג לבנים ואוחזים בידי ילדינו ויקירינו ויחד פוסעים אל בתי הכנסת.

כאן וכאן מנמיך האדם קול וקומה לנוכח קדושת היום, באלו ובאלו הוא מחפש את יקיריו,נזכר באלו שאינם, ועיניו תרות אחר אלו שעדיין איתו, ויותר מכל יום אחר בשנה הוא מבין ש”אדם יסודו מעפר וסופו לעפר”, ואלו שהלכו מאיתנו מזכירים לנו כי חיינו הם “כצל עובר, וכענן כלה וכרוח נושבת…וכחלום יעוף”.

וקולו של החזן ב”כל נדרי” מזכיר לנו את הנדר שנדרנו אל האדמה לחזור ולשמור עליה בכל מחיר, וב”ראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון” מזכיר לנו את אלו שנכתבו לדורות ואת אלו שנחתמו בדמי ימיהם ואת חותמם נושאים ילדינו פעם אחר פעם כשהם יוצאים שוב אל שדה קרב.

הצפירות המפלחות את הכיכרות, הרחובות ואת בתי העלמין מזכירות לי את תקיעות השופר המפלחות את דממת בית הכנסת . וכל צפירה וכל תקיעה עולה כזעקה מתחננת אל פתחי השמים, אל כסא הכבוד. וכשבעשרת הימים הנוראים שפתינו לוחשות “עשה למען הרוגים על שם קדשיך” , וכשהחזן צועק “עשה למען טבוחים על יחודיך” האם אנו בתשרי או באייר? וה”באי באש ובמים על קידוש שמך” האם הם סביי וסבתותיי או שמא נכדיהם וניניהם , צעירים נצחיים, מאובקי מדים, שעוברים באש ובמים, דור אחר דור, מלחמה אחר מלחמה?

והטלית עם פסי התכלת העוטפת אותו בעזרת הגברים, האם אינה הדגל העוטף כל מרפסת, כל מגדל, כל בנין, ומזכיר לנו כי ההבטחה בעינה עומדת, כי הברית שכרתנו קיימת, וכי אנחנו כאן- שנה אחר שנה?

ימי הלוח העברי משתרגים בימי הלוח היהודי וכמו גלים אל החוף , נשטפים אנו מידי שנה אל התפילות והתחינות, העצרות והאזכרות, עומדים ביחד אבל בוכים לחוד, עומדים זקופים אך מרכינים ראש, שותקים ומצדיעים. והעבר והעתיד נמהלים זה בזה מזכירים לנו שאנו עם הנצח.

ואולי מה שחסר הם הימים שבין לבין, שכדאי ונקרא להם ימי התשובה, ונשוב אל עצמנו, אלו שהיינו פעם, אל הערכים שהביאו אותנו לכאן, אל האמונה בצדקת דרכינו , ונשוב אל זקנינו ואל הורינו. נשוב אל הדגל ונתעטף בו באהבה כמו בטלית, ונשוב אל הטלית והיא תספוג את דמעותינו. וגם השנה השמש תשקע והערב יצבע את השמים בגוונים של כחול עמוק, ונלבש את בגדי החג ואת החולצה הלבנה, ונלך יד ביד אל הכיכר, ואל בית הכנסת, ונאחז את סדור התפילה ונזכור את מגש הכסף, נזכר בהם שמנשרים קלו ומאריות גברו, ורק בזכותם ורק בגללם נתחנן שוב ושוב “חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו” , ונקשיב לשופר, ונרעד בצפירה, ונלחש תפילה ונשיר מזמור , ונחתום כמו בתפילת נעילה ונשיר “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, ונצא לריקוד מסביב לבימה , והיושב במרומים יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ונאמר אמן.