מוישל’ה,

התשמע קולי.

רחוקי.

התשמע קולי באשר הנך?

הדרך הקולעת ביותר לזכור אותך, מוישל’ה, זה דרך השירה. דרך המוזיקה שלך. היה לך כשרון מדהים בתחום. עם הגיטרה ביד התאמת את עצמך לכל קהל, לאלה המזייפים ולמיטבי הלכת. זו הייתה האישיות המיוחדת שלך. היכולת להתחבר לכל אדם.

כמעט כל מפגש שלנו הסתיים בגיטרה. בדרך כלל גם אותם שירים – כוורת, החלונות הגבוהים, אריק איינשטיין וחס וחלילה שמישהו יזכיר את חוה אלברשטיין.

בשנתיים האחרונות מאז שאינך אנחנו בייחוד מנגנים “מוזיקה של שקט” כמו שאומרים ארי ודרצ’י של כוורת. ה “אין” הזה שלך נגס גם בתחום של השירה ביחד.

שהרי איך אפשר לבצע את “יום יבוא” בלי משה? למי נשיר “מוישה כן, מוישה לא – מוישה מה יהיה היום???” עם מי נשיר על הנער שמלאו לו שש עשרה? מי יחקה לנו את הקול המאנפף של בועז שרעבי ב”פמלה” או את הביצועים המוזרים של צביקה פיק?

איך שר אריק איינשטיין “מאז שהלכת – זה כבר לא אותו דבר”.

בימים האחרונים אני מתהלך בתחושה עצומה של חוסר. של געגוע. געגוע לנוכחות הדומיננטית שלך בכל אירוע, לחיוך הכובש שלך. לאצבעות שמחפשות את הסיגריות בימים שבהם הפסקת לעשן, לוויכוחים הפוליטיים על שמאל וימין שלתוכם תיעלת את כל הקיצוניות שלך. אני מתגעגע לישיבה של שעות בדשא בגני פרידקו שרים לתוך הלילה אפילו אם רק אתה ואני נשארים לבד. מתגעגע לאהבה שלך לספורט כששנינו, ספורטאי כורסא שכמונו, מגלגלים שיחה על ה NBA, סלטיקס, ניקס, לייקרס – נושא שבחבורה עניין רק את שנינו. לא אשכח איך עוד כשהיינו רווקים – בתקופה שבה הטלוויזיה עוד לא שמעה על אירועי ספורט מחוץ לארץ גררתי אותך לקולנוע “תל אביב” לשידור ישיר של הסופרבול האמריקאי ואיך הגבת כשחששתי שלא תהנה מהספורט הלא מוכר הזה. אמרת: “אם יש בזה כדור – אני מסודר”. אחר כך כשראיתי שאתה צופה גם בשידורי קריקט הבנתי שאתה באמת פריק רציני של ספורט.

במפגשים של החבר’ה כבר קלטנו את העובדה שהלכת. שאין מה לחכות לזה שתגיע כמו תמיד באיחור קל עם חיוך קטן, משפט ציני ותגובה לכל נושא שעולה על הפרק. הבנו שזה סופי. תמידי. נצחי. וזה עושה את זה קשה יותר. כי כמו ששרה חוה אלברשטיין שהשבעת אותנו לא לשיר משיריה –

ואם אחד מאיתנו, הולך מעמנו משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו.

משהו ממך נשאר איתנו – הילדים, אמך שיפרה. את החוסר שלך אצל אמך אנחנו מנסים למלא. אני אמנם לא מצליח אך לחלק גדול מאיתנו הביקורים בבית אמך בבני ברק והשיחות הטלפוניות איתה הם חלק בלתי נפרד מהלו”ז השבועי.

לפני שנתיים, במודעת הלוויה שלך גיליתי שהשם השני שלך הוא אפרים.

אכן, הבן יקיר לי אפרים.

כי מדי דברי בו – זכור אזכרנו עוד.