ספר בראשית הוא ספר של התחלות. בריאת העולם, בריאת האדם, הלידות הראשונות, וגם … הרצח הראשון. קין הילד הראשון קם על אחיו הבל והורג אותו. גזר הדין של קין להיות נע ונד, נרדף. קין מערער על חומרת העונש ומקבל הבטחה לשמירה על נפשו.

בערעור של קין הוא טוען שהעונש שקיבל הוא כבד מאוד ומבקש להפחית אותו. אבל קין היה יכול לטעון טענה חזקה הרבה יותר ולצאת זכאי בדין. במקום לטעון שהוא אשם אך העונש כבד מאוד יכל לטעון: לא אשם! שהרי הדיבר “לא תרצח” עדיין לא קיים ואפילו הציווי הכללי של התורה האוסר לרצוח מופיע רק לאחר המבול: “שופך דם האדם באדם דמו ישפך”. קין יכול לטעון – אין איסור. לא ידעתי, לא שמעתי – אכלו לי – שתו לי. למה קין לא טוען טענה זו?

נראה שהתורה רוצה ללמד אותנו שיש ציווי כללי של “דרך ארץ קדמה לתורה”. של “ועשית הישר והטוב”. שיש דברים שאין צורך בשבילם בתורה או בציווי על מנת לדרוש מכל אדם לקיימם. יש מוסר טבעי בסיסי והרג אדם אחר כלול במוסר הזה.

נדלג אל פרשת השבוע, פרשת וירא כשבמרכזה עקידת יצחק. “ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך”. כולנו מכירים את הפרשנות על הדילמה של אברהם כשה’ אומר לו ‘את בנך’ אומר אברהם: יש לי שני בנים! את יחידך – שניהם יחידים לאמהותהם, אשר אהבת – אני אוהב את שתיהם – וה’ אומר לו מפורשות – את יצחק.

הנסיון העשירי שהקב”ה מנסה את אברהם הוא להקריב את בנו לעולה. להרוג, לרצוח. אבל רגע. מה עם המוסר הטבעי? מה עם “ועשית הישר והטוב”? איך פתאום המסר מהקב”ה הוא שאין שום בעיה של הרג? של רצח? השאלה מתחזקת הרבה יותר כשחושבים על המהפך שעשה אברהם בחייו. אברהם הפנה עורף לחיי עבודה זרה ובחר בה’. אחד מהאלילים אותם נטש היה המולך שאותו עבדו בהקרבת קורבנות אדם. איך אברהם מקבל את זה שכל מה שהוא דמיין על הדת האמיתית המונוליסטית פתאום מתברר שדרך עבודה לאל היחיד היא אותה דרך של המולך – להקריב את בנו??

נראה לי שיותר משה’ מנסה את אברהם, אברהם מנסה את ה’ – היתכן שהקב”ה דורש ממנו להקריב את בנו? הוא לא מאמין!! – את בני? את יחידי? את אהובי? את יצחק!! ולאן ה’ לוקח אותו? להר המוריה, שני מטר מגיא בן הינום, מקום הקרבת קרבן האדם למולך. אברהם ממשיך ועושה כל מה שהוא מצווה אבל שואל את עצמו כל הזמן “איך זה יכול להיות?” – הוא ממשיך ומנסה את ה’ שלב אחר שלב. בודק מתי ה’ יעצור אותו. לדעתי הפירוש הזה קופץ מתוך הסיפור המקראי – התורה מתארת בפירוט רב מדי כל שלב ושלב, כל מעשה ומעשה של אברהם בדרך לשחוט את בנו כאילו הוא מחכה להוראה מלמעלה – קאט!!

 וזה עוד אחרי קיצור מסיבי – “וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש חמורו, ויקח נעריו, ואת יצחק, ויבקע עצי עלה, ויקם, וילך, וישא את עיניו, וירא את המקום, ויאמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה ונשתחווה ונשובה. ויקח את עצי העולה, וישם על יצחק. ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו”. והפירוט הזה לא מפסיק – “ויבואו, ויבן את המזבח, ויערוך עצים, ויעקוד את יצחק בנו, וישם אותו על המזבח, וישלח את ידו, ויקח את המאכלת” ורק אז, סוף כל סוף הוא שומע את מה שהוא מייחל לו – “אל תשלח ידך אל הנער”!!

מצד שני אני בהחלט מאמין שהאלוקים ניסה את אברהם אבל בהפוך על הפוך – לדעתי באותה מידה שאברהם בודק את הקב”ה מתי יעצור אותו, ה’ בודק איך אברהם יבצע את הציווי. דווקה העובדה שאברהם לא רץ אלא מתנהג כמי שלא מאמין שזה הרצון האלוהי – דווקה זה מוצא חן בעיני ה’. תארו לכם אם ציווי כזה היה ניתן היום בעידן הגלאט, המהדרין והמהדרין מן המהדרין – כמה היו רצים לבצע את הציווי…

אבל לדעתי הסיפור לא נגמר כאן – כתוצאה מהציווי של עקידת יצחק שהוא עומד בסתירה כל כך גדולה לכל ערכי היהדות – “לא תרצח”, “ועשית הישר והטוב” – מערכת היחסים בין אברהם לה’ עולה על שרטון. ממתן הציווי ועד לפטירתו של אברהם התורה לא מספרת לנו אפילו על שיחה אחת בניהם. ה’ ואברהם שבמהלך הפרשיות האחרונות משוחחים בניהם ללא הרף מפסיקים לתקשר. עד כדי כך שאפילו עצירת העקידה מתבצעת על ידי מלאך ה’.

אז מה בעצם התורה רוצה ללמד אותנו מכל הסיפור הזה? לדעתי – לא לקבל שום ציווי כמצוות אנשים מלומדה, מבלי להבין אותו, מבלי שיסתדר עם מערכת האמונות הכללית של היהדות, מבלי שיעמוד בסטנדרט הראשוני שהתורה מציבה לנו – “ועשית הישר והטוב”.